תודה על הדף הזה! זה נושא שמעסיק אותי מאוד ובגלל סיבות דומות. אם כי בניגוד אלייך, אני חזרתי לחלום הכתיבה אחרי שנים שהדחקתי אותו (למרות שמעולם לא באמת הפסקתי לכתוב).
בגלל ההיסטוריה האישית שלי ומי שאני, אני תמיד מרגישה שאני צריכה "לנצל את הזמן". לסמן "וי" על משהו מהרשימה. להצדיק את קיומי ואת ערכי.
אם עשיתי משהו שלא נתפס בעיניי כמועיל, אני מחפשת תירוצים למה זה כן מועיל. זה מאוד מתקשר לי לקריאה החוזרת באותם ספרים (מזדהה לגמרי. גם אני לא קראתי כבר הרבה זמן ספר שהפעים אותי ולכן חוזרת שוב ושוב להר הקסמים, לוליטה, ציפיות גדולות והארי פוטר...).
מצד שני, אחרי שהגעתי להתמוטטות כללית לפני כמה שנים, גם דברים שמעניקים לי אושר נכנסו לרשימת ה"צריך" (למשל, בימים אלה אני משקיעה שעות על שעות בתיכנון בית חלומותיי...).
אבל יש גם בזה מילכוד, כי אז יש צורך ליהנות - ומה יקרה אם ניסע לוועידת האנסקולינג במסצ'וסטס ובסוף לא ניהנה? אני ארגיש חרא.
איך דרכי בחיים רצופה עיתויים לא מוצלחים, נסיבות משובשות, ואיך הנחתי לזה כל פעם מחדש לעצור אותי, להסיג אותי לאחור. בכל פעם שהעבודה שלי, הדבר שיצרתי בפנים, נפגשה עם מציאות חיצונית לא מתאימה, היא התפוררה. אני התפוררתי.
אני מזדהה מאוד גם עם זה - אני מרגישה שהחיים שלי רצופי התחלות, ואני לא מתמידה בשום דבר. אני מבטיחה, נבהלת ומאכזבת פעם אחר פעם.
לכן אני מרשה לעצמי קצת פרשנות - אם הגזמתי אימרי לי.
כתבתי בדף
תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות - וסליחה על הציטוט הארוך מעצמי:
תובנה, שהתחדדה לי גם בעקבות ההבנה שכולנו בנויים להתאים התנסויות לתבניות, מעצם היותנו חלק מהמין האנושי.
אני חושבת שלכולנו יש תבניות סיפוריות שנוצרו בילדות, שאנחנו מנסים להלביש אותן על דברים שקורים לנו. אלה תיאורי מצבים שאפשר לסכם בכמה מילים או משפט אחד.
הנה, למשל, כמה סיפורים שנתקלתי בהם:
מסתירים ממני מידע במכוון
יש לי כפיל שתופס את מקומי - מישהו שהוא בדיוק כמוני, רק קצת יותר מוצלח, והופך אותי למיותר
פעם היה טוב יותר - המצב הולך ומתדרדר ואין לי יותר סיכוי
הסיפורים האלה נוצרו כחלק מההגנות שבהן השתמשנו כדי להתגונן מאמיתות כואבות. המצאנו אותן כחלק מהניסיון להסביר לעצמנו את העולם.
היום, אנחנו הרבה פעמים מניחים אותן, כמו שבלונות, על מה שקורה לנו, כי אנחנו עדיין מנסים להבין את העולם באותה צורה.
מעבר לכך שמן הסתם אנחנו מביאים את עצמנו למצבים שהקווים האלה מופיעים בהם (כמו שאנחנו נמשכים לבני זוג המזכירים את ההורים) - לעתים קרובות המצב או האירוע מכילים מעט מאוד קווים דומים, וצריך די לאנוס אותם לתוך התבניות האלה. אנחנו ממציאים את הקווים האלה גם במקום שבו הם לא קיימים, או מבליטים אותם במקום שבו הם לא חשובים ומייחסים להם חשיבות מופרזת, ובמקביל מתעלמים מקווים שמספרים סיפור שונה, או ממעטים בחשיבותם.
(בדומה למה שקורה עם ראיות אנקדוטליות שאנחנו אוספים ש"מוכיחות" לנו שהאמונות שלנו נכונות...)
לפעמים אנחנו חושבים ש"אותו דבר קורה לנו פעם אחר פעם" כי "זה שיעור שאנחנו צריכים ללמוד".
וברור שכאשר אנחנו קוראים את המציאות דרך הפריזמה של ההסברים האלה, אנחנו מפספסים את המשמעות הנכונה של הדברים ולא מסוגלים להגיב בצורה שהכי טובה לנו.
עד כאן הציטוט. ההמשך הוא שרק לאחרונה הבנתי, שאצלי "אני לא מתמידה בשום דבר" "אני לא מסיימת דברים" זה אחד הסיפורים שאני מספרת לעצמי על עצמי. זה סיפור כל כך וותיק שאני זוכרת בבהירות את עצמי לא מסיימת עבודות במלאכה בבית הספר היסודי, ואת המורה מעירה כשפעם אחת כן הצלחתי לסיים עבודה... אבל ברור לי שהמקור אפילו מוקדם יותר מזה.
אבל לאחרונה הבנתי (ועכשיו נזכרתי) שזו לא המציאות, אלא פרשנות קבועה שלי למציאות. וכדי להתאים את המציאות לפרשנות ולשמור על תמונת העולם שלי, יש דברים שאני לא מסיימת, ואלה שכן - אני מתעלמת מהם או ממעיטה בערכם. הנה, למשל, אני מגדלת בבית ילד כבר יותר משמונה שנים, ואני חיה באושר עם אותו בנזוג כבר יותר מאחת עשרה שנה. הייתי אומרת שזו חתיכת התמדה. אבל לכי תגידי את זה לקטגור החמור והנחרץ שיושב לי בראש. הוא מתעלם מזה ויוצר מציאות וירטואלית חלופית בטיעוניו. כמו כל עורך דין.
(כשהייתי עורכת דין, הפיקציה שהיא מהות המקצוע קסמה לי מהצד האינטקטואלי, אבל שיגעה לי את הנשמה).
לאן זה יגיע מכאן? לא יודעת. אבל ההבנה הזו היא צעד ראשון בדרך למציאות טובה יותר, אני מאמינה. ואולי אפילו להתמדה בחלום הכתיבה למרות המכשולים הפנימיים והחיצוניים שאחד הגדולים בהם הוא הפחד.
האם יש סיכוי שהתחושה שסיפרת עליה - של עיתוי לא נכון, העצירות החוזרות וההתפוררות מול המציאות - היא מין סיפור שכזה?
יש לי עוד כמה דברים להגיד על נושא הכתיבה ומה יכול לעזור להגיע אליה, אבל אני מעדיפה בדוא"ל. אולי תשלחי לי? tamitamir ביאהו דוט קום.
תודה על הדף הזה! זה נושא שמעסיק אותי מאוד ובגלל סיבות דומות. אם כי בניגוד אלייך, אני חזרתי לחלום הכתיבה אחרי שנים שהדחקתי אותו (למרות שמעולם לא באמת הפסקתי לכתוב).
בגלל ההיסטוריה האישית שלי ומי שאני, אני תמיד מרגישה שאני צריכה "לנצל את הזמן". לסמן "וי" על משהו מהרשימה. להצדיק את קיומי ואת ערכי.
אם עשיתי משהו שלא נתפס בעיניי כמועיל, אני מחפשת תירוצים למה זה כן מועיל. זה מאוד מתקשר לי לקריאה החוזרת באותם ספרים (מזדהה לגמרי. גם אני לא קראתי כבר הרבה זמן ספר שהפעים אותי ולכן חוזרת שוב ושוב להר הקסמים, לוליטה, ציפיות גדולות והארי פוטר...).
מצד שני, אחרי שהגעתי להתמוטטות כללית לפני כמה שנים, גם דברים שמעניקים לי אושר נכנסו לרשימת ה"צריך" (למשל, בימים אלה אני משקיעה שעות על שעות בתיכנון בית חלומותיי...).
אבל יש גם בזה מילכוד, כי אז יש צורך ליהנות - ומה יקרה אם ניסע לוועידת האנסקולינג במסצ'וסטס ובסוף לא ניהנה? אני ארגיש חרא.
[u]איך דרכי בחיים רצופה עיתויים לא מוצלחים, נסיבות משובשות, ואיך הנחתי לזה כל פעם מחדש לעצור אותי, להסיג אותי לאחור. בכל פעם שהעבודה שלי, הדבר שיצרתי בפנים, נפגשה עם מציאות חיצונית לא מתאימה, היא התפוררה. אני התפוררתי.[/u]
אני מזדהה מאוד גם עם זה - אני מרגישה שהחיים שלי רצופי התחלות, ואני לא מתמידה בשום דבר. אני מבטיחה, נבהלת ומאכזבת פעם אחר פעם.
לכן אני מרשה לעצמי קצת פרשנות - אם הגזמתי אימרי לי.
כתבתי בדף [po]תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות[/po] - וסליחה על הציטוט הארוך מעצמי:
תובנה, שהתחדדה לי גם בעקבות ההבנה שכולנו בנויים להתאים התנסויות לתבניות, מעצם היותנו חלק מהמין האנושי.
אני חושבת שלכולנו יש תבניות סיפוריות שנוצרו בילדות, שאנחנו מנסים להלביש אותן על דברים שקורים לנו. אלה תיאורי מצבים שאפשר לסכם בכמה מילים או משפט אחד.
הנה, למשל, כמה סיפורים שנתקלתי בהם:
מסתירים ממני מידע במכוון
יש לי כפיל שתופס את מקומי - מישהו שהוא בדיוק כמוני, רק קצת יותר מוצלח, והופך אותי למיותר
פעם היה טוב יותר - המצב הולך ומתדרדר ואין לי יותר סיכוי
הסיפורים האלה נוצרו כחלק מההגנות שבהן השתמשנו כדי להתגונן מאמיתות כואבות. המצאנו אותן כחלק מהניסיון להסביר לעצמנו את העולם.
היום, אנחנו הרבה פעמים מניחים אותן, כמו שבלונות, על מה שקורה לנו, כי אנחנו עדיין מנסים להבין את העולם באותה צורה.
מעבר לכך שמן הסתם אנחנו מביאים את עצמנו למצבים שהקווים האלה מופיעים בהם (כמו שאנחנו נמשכים לבני זוג המזכירים את ההורים) - לעתים קרובות המצב או האירוע מכילים מעט מאוד קווים דומים, וצריך די לאנוס אותם לתוך התבניות האלה. אנחנו ממציאים את הקווים האלה גם במקום שבו הם לא קיימים, או מבליטים אותם במקום שבו הם לא חשובים ומייחסים להם חשיבות מופרזת, ובמקביל מתעלמים מקווים שמספרים סיפור שונה, או ממעטים בחשיבותם.
(בדומה למה שקורה עם ראיות אנקדוטליות שאנחנו אוספים ש"מוכיחות" לנו שהאמונות שלנו נכונות...)
לפעמים אנחנו חושבים ש"אותו דבר קורה לנו פעם אחר פעם" כי "זה שיעור שאנחנו צריכים ללמוד".
וברור שכאשר אנחנו קוראים את המציאות דרך הפריזמה של ההסברים האלה, אנחנו מפספסים את המשמעות הנכונה של הדברים ולא מסוגלים להגיב בצורה שהכי טובה לנו.
עד כאן הציטוט. ההמשך הוא שרק לאחרונה הבנתי, שאצלי "אני לא מתמידה בשום דבר" "אני לא מסיימת דברים" זה אחד הסיפורים שאני מספרת לעצמי על עצמי. זה סיפור כל כך וותיק שאני זוכרת בבהירות את עצמי לא מסיימת עבודות במלאכה בבית הספר היסודי, ואת המורה מעירה כשפעם אחת כן הצלחתי לסיים עבודה... אבל ברור לי שהמקור אפילו מוקדם יותר מזה.
אבל לאחרונה הבנתי (ועכשיו נזכרתי) שזו לא המציאות, אלא פרשנות קבועה שלי למציאות. וכדי להתאים את המציאות לפרשנות ולשמור על תמונת העולם שלי, יש דברים שאני לא מסיימת, ואלה שכן - אני מתעלמת מהם או ממעיטה בערכם. הנה, למשל, אני מגדלת בבית ילד כבר יותר משמונה שנים, ואני חיה באושר עם אותו בנזוג כבר יותר מאחת עשרה שנה. הייתי אומרת שזו חתיכת התמדה. אבל לכי תגידי את זה לקטגור החמור והנחרץ שיושב לי בראש. הוא מתעלם מזה ויוצר מציאות וירטואלית חלופית בטיעוניו. כמו כל עורך דין.
(כשהייתי עורכת דין, הפיקציה שהיא מהות המקצוע קסמה לי מהצד האינטקטואלי, אבל שיגעה לי את הנשמה).
לאן זה יגיע מכאן? לא יודעת. אבל ההבנה הזו היא צעד ראשון בדרך למציאות טובה יותר, אני מאמינה. ואולי אפילו להתמדה בחלום הכתיבה למרות המכשולים הפנימיים והחיצוניים שאחד הגדולים בהם הוא הפחד.
האם יש סיכוי שהתחושה שסיפרת עליה - של עיתוי לא נכון, העצירות החוזרות וההתפוררות מול המציאות - היא מין סיפור שכזה?
יש לי עוד כמה דברים להגיד על נושא הכתיבה ומה יכול לעזור להגיע אליה, אבל אני מעדיפה בדוא"ל. אולי תשלחי לי? tamitamir ביאהו דוט קום.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות