חצי שנה עברה מאז הגמילה שלנו מהנקה. מדהים. זה מרגיש לי כל כך רחוק, ועם זאת, ממש לא מזמן...
אני חוזרת לדף הזה כדי לספר על תופעה, שאמרו לי שהיא הזויה ביותר-
הילד זוכר, רוצה, מתגעגע ומבקש, כמעט כל יום.
האם זה בסדר?
איך משחררים אותו מתחושת החוסר היומיומית?

מלווה אותך בתור אמא לבת אותו גיל שמתחילה לחשוב על גמילה, אבל קשה לי לדמיין איך זה קורה במציאות (פעוטה שגם לא אוהבת בקבוק ומוצץ),
לעומת זאת העובדה שלאחרונה היא נגמלה ממש בעצמה מחיתולים, בלילה לגמרי וביום חלקית - ממלאת אותי באופטימיות שהדברים קורים מעצמם כשנותנים להם.

אם אני הייתי גומלת עכשיו (לי יש יונק בן שנה ו-8) הייתי נותנת לו מלא דברים כתחליף.
בקבוק עם חלב שקדים או אורז (אני לא נותנת חלב "רגיל" אבל גם זאת אפשרות).
אפשר לפעמים גם לתת יוגורט או רסקים של פירות טעימים לפעמים.
אבל הכי חשוב, לא הייתי עושה את זה ב"מכה" אלא מורידה הנקות לאט לאט, שלא יביא לו ת'שוק :-) .

שיעבור בקלות ובהמון הצלחה, זה נשמע קשה מאד ((-))

הגמילה שלנו הגיעה ממקום אחר - די ממנו, אבל העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא פשוט לקבוע תאריך יעד ולהתחיל להתכונן אליו <את, את!> נפשית, רגשית, וגם טכנית - אם צריך שאבאשלו יקום אליו בלילה אז להיערך גם לזה.
לקחתי לי שלושה שבועות. ונשמתי.

אגב, אצלינו קרה שהחיבור העמוק גם ככה עם אבאשלו הדיח אותי הצידה לגמרי, כבר לא היה לי שום "פור", וזה מה שאני הייתי צריכה לבלוע...

גמלתי את הקטן בערך באותו גיל כי הציצי היה המקור העיקרי שלו להפגת תיסכולים, וכשלא הייתי איתו היה לו מאוד קשה להרגע לבד. נראה לי קרוב למה שאת אומרת.
לא ממש זוכרת את הפרטים הטכניים אז אין לי עצות. רק זוכרת שהיה לי קשה כי מאוד אהבתי את החיבור הזה של ההנקה מהצד שלי, מעבר להתמודדות עם הקשיים שלו.

אמשלו,
אין לי דברים חכמים לומר, למעט הזדהות עצומה. אני נמצאת כמעט באותו מקום.
אשמח אם תשתפי, אולי הדף הזה יתן לי את הכוחות לקבל ולממש את ההחלטה.
בינתיים, [b]בהצלחה[/b]

[po]אום אל קיצקיצ[/po]
אם יש לך עצות חכמות להתחלה אני אשמח לשמוע.
יותר מאוחר אקרא את הדף.
תודה. אני משקשקת.

ליבי איתך, קשה קשה. הגמילה מהנקה היתה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בתור אמא. להעיז לקחת לה את הדבר הזה שהיא כל כך קשורה אליו. היה צורך ממש להגיע לנקודת האל חזור, מקום שבו הרגשתי "די. אני לא יכולה יותר" על מנת להביא את עצמי לידי גמילה. אני מבינה ממך שאת במקום הזה. בעיני הכי חשוב לגמור בטוב, ברוח טובה עד כמה שזה אפשרי. לא להגיע למקום שאת כועסת עליו שהוא יונק, ואם את כבר שם עכשו, אז לעבוד על עצמך ולרכך את זה ולמסמס את זה עד שאת במצב נפשי שמסוגל לגמול אבל גם לחוש חמלה כלפי הצד השני. לאפשר לתיסכול שלו לצאת כי זאת זכותו להיות מתוסכל. תיארתי את כל תהליך הגמילה הלא פשוט שלנו בדף [po]סיפור הגמילה מהנקה של קיצקיצ ושלי[/po] . כל טוב.

הוא בן שנה ותשעה חודשים.

אימשלו,
בן כמה הוא?

זהו. נמאס לי. אני לא יכולה יותר עם המאבקים הפיזיים האלה, אני מרגישה שזה הורס אותנו.
אני לא ממש רוצה להפסיק להיניק, אבל אני חושבת שאין ברירה. יש תחושה של שריטה ביחסים שלי איתו, וזה צריך להיפסק.
יש לבנשלי עניין עם תסכולים, קשה לו לנהל אותם. אם הוא לא מצליח להכניס דבר לתוך דבר הוא צורח, אבל ממש. סף תסכול נמוך מאד ואי יכולת להתמודד עם אכזבה ולהירגע מזעם.
עם כל הנתונים האלה... אנחנו מפסיקים להיניק. נשמח לעצות חכמות ותמיכה כללית. (-: