יו איזה כיף.... המון המון מזל טובים לכם.

רציתי מהמין השני
לא נורא, תמיד אפשר להביא עוד ילד... או ילדה.....
העיקר שהכל בסדר, הילד בריא, ואת מרגישה טוב.....
המון נחת בגידולו

מזל טוב. תהני מכל רגע. איזה יופי.

אחרי הרבה זמן מסיימת את הדף.
הנסיך שלי נולד בתחילת מאי- בדיוק ביום של התל"מ. ילד של שבת.
הלידה היתה נהדרת ומעצימה - תכננתי להגיע לחדר הלידה בדקה ה90 אך לבורא עולם היו תוכניות אחרות לגבי וילדתי בלידת בזק בבית (כאשר אני נותנת לגופי להנחות את הלידה ללא שום התערבות).
הקטן יצא בשני צירים ללא לחיצות ישר לידיים האוהבות של אמא וסבתא.
ומיד התאהבתי בו, הוא האושר בחיי (נוסף לאחיו).

סקירה שנייה. שבוע 21. הכל תקין. הרופא (שבדק גם בהריון הקודם) לא מצא כלום, שום סימן. הכל בממוצע הכל בנורמה.
אמא אחת מחייכת, עובר אחד בועט. האחים הגדולים צופים בdvd של הסקירה- הנה הראש! העיניים! הפה האף הרגליים והידיים, גב, יואו רואים את כל הגוף.
הבן סוף סוף מסכים שהבטן של אמא גדולה כי יש שם תינוק ולא כמו שטען קודם שהבטן גדולה כי אמא אכלה יותר מידי סופגניות (מה שנכון נכון)

אחרי המון הפחדות בייעוץ הגנטי. בדיקת חלבון עוברי סבירה. שבועות על הקאות. קביעת תור לבדיקת מי שפיר.
הלב (בתמיכת הרופא) ניצח. לא הולכת לבדיקה. מקבלת את ההריון הזה ואת התינוק שיבוא.
סוף סוף תחושת שלווה והתחברות לקטנטנן שבועט בי בתוך הבטן. סוף סוף קבלה וצפייה.
הפחד היה מטריזומניה 18 הסיכוי לכך הפך לאפסי (לפי חלבון עוברי ונצפתה כף יד פתוחה, שתי חמסות באולטראסאונד שלא אפשריות אצל עוברים ספסטיים).
חברה שאלה אותי - מה היית עושה עם התוצאות של הדיקור? האמת לא הייתי יודעת מה לעשות.
אני רוצה ילדים מושלמים, אבל אי אפשר לנבא את העתיד. כרגע לא מסוגלת לקטוע את החיים שיש לי בבטן.
אז זהו ממשיכים.

לאט לאט. כרגע עדיין לא עשיתי חלבון עוברי ואולי תשובה טובה שם תפיג את הענן השחור.
הרופא שאל אותי מה מדאיג אותי בעיקר כרגע - הצורך האפשרי בניקור מי שפיר. זאת נראית לי בדיקה פולשנית מסוכנת ולא ממש נדרשת בשלב זה (מיקום השלייה מקדימה באזור קשה להגעה ועובר פעיל מעלים את הסיכון בבדיקה). הרופא הסכים איתי. שבוע הבא הייעוץ נראה מה יהיה.
תחזיקו לי אצבעות.

מצאו משהו בסקירה. לא בטוחים שזה אומר משהו כי כל השאר תקין ובכל זאת פצצה. ייעוץ גנטי.
הבעייה היא שזו יכולה להיות הפרעה בכרומוזומים שבעצם מדברת על 70% תמותה לאחר הלידה ומי שהפגיעה קלה יהי מוגדר כפיגור עמוק או קשה. זאת לא שאלה של איכות חיים זו שאלה של חוסר חיים. ואני עבדתי עם ילדים בפיגור קשה - זו לא דרך לחיות (זה לא לחיות זה פשוט להתקיים). ואני לא יכולה להתמודד עם השאלה של מוות לעובר המקסים והפעיל מאוד שאצלי בבטן. ובעוד שבוע בטח כבר ארגיש אותו...

שבוע 12. היום היינו בשקיפות עורפית. הכל תקין ברוך השם. שאל: רוצים לדעת את המין, עוד לפני שעניתי לא!!!
הבעל אמר כן וספרו לנו. אני כבר ידעתי. לא רציתי שיגידו לי. רציתי מהמין השני אבל כבר מהתחלה ידעתי מה יש לי בבטן. תמיד אני יודעת. נכנסתי לדכאון קטן. מצחיק, זה לא שלא ידעתי וחידשו לי משהו. לכן לא רציתי לדעת, בשביל מה? בסוף תמיד שמחים העיקר שיש תינוק חי. המסקנה? אולי נשאיר את הגבר שלי בבית.

האמת אני ממש הסטרית לגבי בדיקות אולטראסואנד ותמיד עושה ארבעה (בתחילה, שקיפות, ו2 סקירות)
היום גיליתי כי הרבה נוהגות גם אולטרסאונד בשבוע 32 להערכת משקל. זה כבר נשמע לי מוגזם אפילו בשבילי.
אף פעם לא ידעתי את המשקל המדוייק, רק בהריון הראשון אמרו לי בדרך אגב שהעובר קצת גדול עבורי ומקווים שיצליח לעבור - וכמובן עבר גם עבר (אחרי שלב שני ארוך מאוד) אחריו השני היה כבר גדול יותר...

קוראת אותך.

עוד מעט סוף שבוע 12.
איזה כיף לקרוא בדף שלי השקט. וואו כמה דברים השתנו בי.
פתאום מבינה שאני בהריון, עדיין קשה לי לתאר שבסוף אולי באמת ואלד עוד נס קטן אחד.
אורזים. עוד שבוע עוברים דירה.
איזו התרגשות להעביר את כל דברי התינוקות שנשארו לארגז: החיתולים, הבגדים, הצעצועים, השמיכה הקטנה
לסגור ולדעת שאולי עוד מעט אשתמש בהם שוב...
כבר לא יכולה ללבוש בגדים עם כפתור - לוחץ על הבטן...
איך הזמן רץ...

באחד הלילות השבוע הבנתי מדוע אני חוששת כל כך שההריון הזה לא יצליח.
בכל הריון יש סיכוי להפלה - ואז מנסים מחדש. הפעם יש בי הרגשה שאם זה לא ילך הבעל יסרב לנסות שוב.
ספרתי לו, הוא אמר שכן יהיה עוד ילד רק לא עכשיו.
הסברתי לו שהדבר היחיד שיעזור לי להתגבר על העניין הוא שננסה שוב די מיד. והשארתי זאת כעובדה.
מרגישה יותר טוב, יותר בטחון.

אויש גם אצלי, שיעולים, קצת חום, וכאב גרון (בקיצר הרופאה בדקה אמרה אין כלום).
עכשיו יש לי תופעה חדשה עבורי צרבת! לא יכולה לאכול בשר. גם ככה בקושי אוכלת אבל הידיעה שעוד מעט ההמוגלובין יתחיל לרדת קצת מדאיגה.
הכי קשה כרגע זה עם הילדים.
הם יודעים שאמא לא מרגישה כל כך טוב - הקטנה רצה אלי עם בקבוק מים כל ערב, אמא חולה, תשתי, אל תקיאי!
פשוט אין לי כוח, אין חשק לצאת לגינה, לטייל. נמצאים יותר בבית. הם יודעים לשחק לבד מדי פעם אמא מציעה משהו לעשות. בבוקר הם בגן. איך מתמודדים עם חוסר החשק?

גם אצלי ההריון התחיל עם איזו מחלה- שיעולים מטורפים. כבר חשבתי שחזרה לי השעלת והיה נראה לי כ"כ לא הגיוני שדווקא אז נכנסתי להריון...

מבינה את בעלך מאד, גמני מאלה שלא יכולים לחכות שנייה בשקט.

סוף שבוע תשיעי.
הבעל מתרגש נורא, כבר רוצה לספר לכולם (כולל לקטנים שלנו) שאמא בהריון, שעוד מעט יהיה עוד אח קטן.
לא מצליחה להדבק בהתרגשות הזו. מאטה אותו, לא להתרגש, לא להקשר, לא לצפות.
הבטן החלה לצאת, ממש למטה יש בליטה - נורא מוקדם או שלא? כבר לא זוכרת.
צריכה לפתוח כרטיס בטיפת חלב. כמו תמיד אולי בשבוע 16 אזכר ואפתח. מספיק בדיקות והערות עכשיו שקט.
מזל שיש חגים - הכל מסתובב סביב הבית, המון זמן עם הקטנים. אפשר להרגע.

בבוקר דיברתי עם חברה - בעלה חולה מאוד, לא מוצאים תרופה, אולי בארה"ב יש תרופה נסיונית שתציל אותו.
בלב כולם יודעים שהסוף קרוב. היא כל כך צעירה ויש להם ילדה קטנה. הם ניסו לפני חצי שנה להביא עוד ילד אבל בשבוע שביעי הפילה. ואני נבוכה לידה כי העצב שלה כה גדול ואצלי גדלים חיים.
מתפללת עבורם.

הולכת להכין ארוחת צהריים לי ולקטנטנים, שבת שלום.

ההריון הזה הגיע בהפתעה. ניסיתי כמה חודשים וויתרתי. לא הלך. הנסיבות השתנו אז וויתרתי.עבר זמן. החודש ידעתי אין סיכוי. הייתי חולה, יחסתי הכל למחלה. ואז המחזור לא הגיע. בדיקות שתן חיוביות. גם בדיקת דם. ספרתי לבעל - הוא לא כל כך רצה עוד ילד כרגע. ציפיתי שיכעס אך הוא אמר, תינוק זה תמיד שמחה.
לי היה קשה לקלוט שהנה אחרי שויתרתי - הגיע נס לשנה החדשה.

דרך אגב הבחילות קיימות ומתחזקות. רק לא בשעות שאני רגילה, ולכן לא שייכתי להריון.
הן מופיעות אחר הצהריים ונמשכות עד הערב. רק כשכתבתי הבחנתי שאני פשוט מצפה שההריון יהיה דומה לאחרים הוא לא. רק הגשם דומה. אני תמיד בהריון בשנה גשומה, נקווה שגם השנה. הפעם לראשונה צפוייה ללדת באביב.

עוד 4 שבועות לשקיפות מקווה לתוצאה טובה.

פתאום באופן מוזר, הילדים שלא יודעים שאני בהריון כל הזמן רוצים שאקרא להם את הסיפור על משפחת הפלפלים שנולדה להם אחות.

שבוע טוב
(ורד, תודה על ההקשבה)

ממשיכה להקשיב

ורד. לכן פתחתי את הדף. זה הזמן שלי עם עצמי.
אז ממשיכה.
מסיימת שבוע שמיני. בבית כולם מצפים שאמשיך כרגיל. עייפה נורא בערבים.הבעל עובד, רוב הזמן לא בבית.
לא מתחברת להריון, אך נורא מתחברת לתמונה אחת: אני יושבת ואלי מחובר תינוק יונק - ההרגשה השמימית הזו משרה בי המון נינוחות, אושר.

לפני שבועיים היינו אצל המשפחה המורחבת. היה שם תינוק קטן בן חצי שנה.
שמו את התינוק בלול, מוקף כולו במגן ראש כזה, 2-3 משחקים וזהו. התינוק לבד כמעט אין ניגשים אליו.
לא בוכה משעשע את עצמו מעט, נראה כה חסר אונים. הסבתא באה ומאכילה אותו בבקבוק. ההורים ממשיכים להסב לשולחן האוכל ולא זזים. נראה שהתינוק עוד רעב - לא אסור לתת יותר, הסבתא מטיילת מחכים לגרפס. הגיע חוזר ללול.
הילדים ניגשים מסתכלים עליו לא יודעים איך לגשת לשחק איתו - כה מבודד. הם הולכים.
עוברות כמה שעות התינוק עייף. כואב לי לראות אותו, לא יכולה להתערב. אור בסלון, רעש.
הם נותנים לו מוצץ ומשכיבים על הגב, כשמתהפך על הבטן מחזירים אותו. עדיין בלול. הסבתא רוצה לקחת אותו לטיול על הידיים שירדם. האמא אומרת לא צריך הוא נרדם רק בעריסה בקטנה בה הוא לא יכול להתהפך על הבטן. משכיבים אותו על הגב, מוצץ ועוזבים. תינוק כל כך שקט וחייכן.
לא יודעת למה אבל
באותו הרגע התחברתי לתמונה של ההנקה שמלווה אותי מאז. אז הבנתי שאני בהריון ובסופו יהיה שוב תינוק. לאושר הזה מתחברת.

כל הריון מפחדת שהעובר ימות. בהריון ראשון לקח שבועיים עם דימום עד שראו דופק.
רק בעלי, אמא שלי ועמיתה לעבודה יודעים על ההריון. ההסתרה קשה. אבל רק אחרי השקיפות או הסקירה נספר.
כך היה גם בפעמים הקודמות. אין לי כוח מהשאלות וההטרדות מהמשפחה של בעלי.

אמשיך אחר כך. שבת שלום

באיזה שלב של הריון את?
האם בגלל שאין בחילות וכו' את מרגישה שהוא לא חי? או שזה משהו נוסף?
יכולה לומר לך שגמני בהריון שלישי ולא כ"כ עייפה כמו מקודם והיו לי מעט בחילות בהתחלה (יחסית לפעם הקודמת שהייתה היסטרית. בפעם הראשונה גם לא היה בכלל).

האם יש לך איזה רגע- שניים של שקט לשבת עם עצמך ולנסות להבין מה עובר עלייך מבפנים?

בחוץ גשם. אני מנסה להבין מה קורה כאן. איך אני שכל כך רציתי עוד ילד, לא מתחברת להריון הזה.
מסתובבת בהרגשה רעה שזהו העובר בתוכי מת - למה? ככה. בהריון הזה לא מקיאה כמו בקודמים גם הבחילות והעייפות מועטים.