גם אני נדהמת משיקוף הרגשות של הילדים שלך,אין ספק שיש להם אמא שנותנת להם עבודה טובה על רגשות.
הי,עוד הזדמנות לטפוח על השכם,לא?

[u]היא היתישבה לידי,ליטפה אותי ברכות ואמרה לי-אמא,את יכולה ליבכות,אני פה איתך(זה משהו שאני אומרת לה)היא נתנה לי ליבכות כמה דקות ואז היסתכלה עלי ואמרה-עכשיו-אני רוצה לעזור לך ליהיות שמחה(משהו שבחיים לא אמרתי לה,ותאמינו לי-זה עובד )או הוא-אמרתי לו ליפני כמה זמן שאני עצבנית ולא יודעת מה לעשות ואיך להירגע =אז הוא הביא לי כרית גדולה,פקד עלי לישכב,כיסה אותי בשמיכה רכה ואמר-עכשיו תיהי קצת בשקט,לקח את נועם וממש "העסיק" אותה איזה חמש דקות ואז חזר ולחש לי באוזן-"עבר?".........[/u]


[po]אמא לילי[/po]?
הקטע שכתבת על הילדים שלך הוא מ-ד-ה-י-ם, תראי איזה עולם יפה של רגשות בנית להם! הם יודעים לזהות עליך עצב, כעס ותומכים בך, 'משחקים' את התפקיד שלך. זה מקור עצום לגאווה! (ולטפיחה על השכם בתור אמא).
מתחשק לי לכתוב לך 'מה את דואגת בכלל? תראי איזה כושר ביטוי יפה יש להם, אז עכשיו היא בוכה? אבל בסה"כ היא מבטאת את עצמה יפה...'
אבל אני יודעת שזה לא מה שאת רוצה לשמוע עכשיו אלא למצוא עזרה בהתמודדות איתה, אז אני מרגישה שהיא לא בהכרח רוצה להיות מובנת, כי כשהיא רוצה להיות מובנת- היא מדברת באופן ברור, אני חושבת שהיא רוצה לפרוק כעסים (שאולי אפילו היא לא מבינה על מה היא כועסת)
מכירה את הימים ש[b]רע לך[/b] בהם? וסתם, בלי שום סיבה ברורה פשוט התעוררת עם תחושת נחס על כל היום ואת עצבנית/ מדוכאת/כועסת על כולם?
אז אולי גם היא מרגישה ככה ומוציאה את זה עליך ומעבירה את תחושת התיסכול שלה אליך כדי שהיא לא תהיה מתוסכלת לבד, היא רוצה שתחווי על בשרך את הג'יפה שהיא מרגישה... (כמו שמתנפלים על הבן זוג התמים שלא עשה כלום, אבל מעבירים לו ת'תחושה של: 'יש לי יום דפוק ואתה תעבור אותו איתי כי אתה הבן זוג שלי ודיר בלק אם תתלונן...')

אוף, זה יצא ארוך....
אני איתך.

לילה טוב!!!!תודה!!!!!!!!!!!!!!!איך כותבים את זה בגדול?

אני גיליתי שאי אפשר להתעצבן לי להזיז את הגבות, תנסו את זה, כשמתחילים להתעצבן תסדרו את הגבות למקומם הטבעי והנינוח :-)

האם מדובר בבת השניה שלך ? (כלומר ילד מס' 2 במשפחה ??). האמת שאני שוקלת לערוך מחקר רציני על סוגיית הילדים השניים ;-) ככל שאני רואה ושומעת ופוגשת יותר אני מתרשמת שאצל הרבה משפחות, הראשון יחסית מתיישר (בכור, מה לעשות ??) והשני הוא פצצה מתקתקת...

אבל במקום לרוץ להכללות, אספר לך על הילד השני שלי. שהוא גוש עצום של רגש. מצד אחד, רגיש כל-כך לכל ניואנס, לעצב, לשירים עצובים, רגיש גם תחושתית וכו', ומצד שני, גוש של רגש זה לא רק רגשות חיוביים...
כבר מגיל נורא נורא נורא צעיר היו לו התקפים של בכי ומהר מאד גיליתי שעדיף שאני לא אנסה לעשות שומדבר, חוץ מלאפשר לו את הרגעים האלו.
זה מאד מאד קשה כהורה להיות עד להתקפים כאלה, אבל כשהוא גדל קצת הוא יכל כבר להגיד לי, אחרי כמה דקות טובות של בכי וזעם: "זהו אמא, גמרתי לבכות, נרגעתי" או משהו בסגנון.

גם היום יש לו קטעים כאלה ולא תמיד אני באמת יכולה לדעת על מה ולמה. אני רק יותר ויותר מבינה שהוא מי שהוא, עם כל הרגישיות הפיזיות והנפשיות שלו ואני משתדלת מאד מאד לאהוב אותו גם ברגעים הקשים האלה ולזכור שזה לא באשמתי ולא בהרכח קשור אליי. אני גם מזכירה לו שאפילו כשהוא חייב לפרוק, אסור לו לעשות את זה על אחרים (עליי, או על אחיו וכו').

אל תבהלי. זכותה של בתך למחות בתוקף, זכותה להמרח על הרצפה וכו' וכו'. נכון שזה לא נעים כצופה, אבל זה באמת באמת לא שלך. ואם את כן רוצה להרגיש שיש לך משהו לעשות, תתמקדי בלעבוד על הכעס שלך ועל איך את פורקת אותו (לא מדחיקה אותו, פורקת). אולי בעצם הילדה הזאת נותנת לך הזדמנות מצויינת לעבוד על כל העסק הזה ??
דוגמא אישית זה תמיד משהו שכדאי לטפח {@

אני מזמינה אותך לקרוא משהו שכתבתי אחרי פעם שגם אני צעקתי על הילד שלי. אולי יעזור.

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=904288

בכל מקרה, מה שאני עושה עכשיו כשבא לי לצעוק, זה לדבר אל [b]עצמי[/b] בשקט ולומר "אוי, אני כל-כך עצבנית, אני רוצה להירגע עכשיו, אני רוצה להירגע" ונושמת נשימות עמוקות. והולכת לחדר אחר, הכי טוב לצאת למרפסת ומסתכלת על משהו סתמי, כדי להבהיר קצת את צבע הכעס שיושב לי מול העיניים. בדרך כלל זה עוזר.

את צודקת,ליצעוק עליה שתפסיק ליצעוק לא בידיוק עוזר...(-: אני פשוט מרגישה בסיחרור בסיטואציות האלה...
לחבק חזק היא בדרך כלל מוכנה רק אחרי הרבה בכי,אבל האינטואיציה שלה בכל הנוגע לקושי ריגשי אצל אחרים פשוט מהמם...(גם אצלו -מה שגורם לי לחשוב הרבה על איך מיתפתחת אמפטיה...)היא למשל-ליפני כמה שבועות היה לי יום קשה ומלא בכי,היא היתישבה לידי,ליטפה אותי ברכות ואמרה לי-אמא,את יכולה ליבכות,אני פה איתך(זה משהו שאני אומרת לה)היא נתנה לי ליבכות כמה דקות ואז היסתכלה עלי ואמרה-עכשיו-אני רוצה לעזור לך ליהיות שמחה(משהו שבחיים לא אמרתי לה,ותאמינו לי-זה עובד(-: )או הוא-אמרתי לו ליפני כמה זמן שאני עצבנית ולא יודעת מה לעשות ואיך להירגע =אז הוא הביא לי כרית גדולה,פקד עלי לישכב,כיסה אותי בשמיכה רכה ואמר-עכשיו תיהי קצת בשקט,לקח את נועם וממש "העסיק" אותה איזה חמש דקות ואז חזר ולחש לי באוזן-"עבר?".........

לפעמים עוזר להעביר את הזירה למשהו אחר,כן,כן, כמו שהסבתות עושות - "וואי,ראית את החתול בחוץ? מה הוא עושה שם?נראה לי שהוא מחפש משהו,בואי נראה מה הוא רוצה..."

או פשוט להעביר מסר של השתקפות:
" אני רואה שאת ממש כועסת שאני לא מרשה לך לזרוק אוכל\לצייר על הקיר\וכו' "
"את ממש מאוכזבת שאנחנו לא יכולים עכשיו לצאת הא ? יכול להיות שמחר בבוקר כשיהיה נעים בחוץ נצא"

מניסיון לא עוזר לבקש שקט או שתפסיק,אבל אם היא רואה שאת מבינה את מה שהיא מרגישה ,זה כבר יכול להוריד אתחלק מהתסכול.

ואם היא מוכנה אפשר פשוט לחבק חזק עד שהיא תרגע...

בהצלחה !
< את לא לבד,כולנו עוברים את הרגעים המטורפים האלו מפעם לפעם >

כן, את צודקת. אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות שיש בך להתמודדות טובה במצבים קשים @}

ברור,ברור,ובכל זאת-אני (לפחות אני,לא כולנו?)אמפטית לסיפור שלא קרה לי לעולם מיתוך קישורים שאני עושה לעולמי הריגשי ,הפרטי,האישי(שהרי זה מה שאני מכירה)שמאפשרים לי לדמיין איך אדם אחר מרגיש ,להיתחבר ,בלי הקישור לחויות שלי-איך יכולה ליהיות הבנה או אמפטיה?

כן, זה נכון, אבל היא זו היא. דברים שלך הרגישו איומים, לאו דווקא יהיו איומים גם לה. ודברים שלך בכלל לא הפריעו, עלולים מ-א-ד להפריע לה. זו [b]פרשנות[/b] שלך, מההיסטוריה הפרטית שלך. ואגב, האם את יכולה להיות אמפטית למשמע סיפור שלך לא קרה מעולם? אני מאמינה שכן. שזה תכונת אופי, האמפטיה, ולא כתוצאה מכך שהמשהו קרה לנו.

אגב,אחרי יום ארוך שבו קיבלתי הרבה חיזוקים מכולכם,אני סולחת,פשוט מחפשת דרכים שפויות ובריאות יותר להיתמודדויות הבאות...

אני מסכימה איתך שהיא בן אדם ניפרד ואחר עם חויות מישלה,אבל בתור בני אדם-הדבר היחיד שיש לנו הוא הזיכרונות והחויות שעברו עלינו-הם אלא שמאפשרים לנו אמפטיה,היזדהות והבנה של חויות של אחרים-לא?

א. תסלחי לעצמך. את בן אדם, אנושית ומותר מותר מותר לנו להתעצבן.
ב. אטמי אוזניים - תשמעי הכל יותר מעומעם.
ג. ואז - תגידי לנעמי "חמודה, אני מבינה שאת רוצה X. כשאת צועקת, קשה לי להבין. בבקשה תסבירי לי בלי צרחות." או "חמודה, את רוצה X, ואני החלטתי שזה לא מתאים"
ד. אל תיזכרי באיך את הרגשת בתור ילדה. היא אדם אחר, היא לא את.

אני מאד מיזדהה עם הקולות שאומרים-את(אנחנו ההורים)אנושיים,חשובה לי נורא האמירה שלך-רסיסים של אור,אני מרגישה שהיא נותנת לי המון,באמת יש מקום לכל הרגשות האלא,הם חלק מהחיים,צריך לילמוד לנתב אותם למקום שלא מכאיב לאחרים,למקום שנותן להם לגיטימציה מבלי להאשים,זה ממש משחרר אותי,תודה.
ותודה לכל התגובות.
חיזקתם אותי-אבל נישארתי עם סוגיית ה-צרחות,בכי,צעקות היסטריה-איך אתם מיתמודדים?
תודה-תודה

טוב,אני מניחה שיש כאן כמה דפים על גיל ההתבגרות הראשון,או בשפת העם "גיל שנתיים האיום והנורא..."
זה גיל שלמרות שאוצר המילים יחסית גדול,אין מספיק שליטה בשפה כדי להביע תסכול ולכן יש המון התפרצויות זעם.
ויש גם עיניין של השתקפות,הילדים לפעמים מתמודדים עם תסכול כמו שהם רואים אותנו...

אם את מתבוננת על עצמך ולא רוצה להיות יותר בכעס הזה,סימן שאת כבר בתהליך עבודה והשתנות,אז קודם כל- כל הכבוד ! לא כולם יודעים להגיד,טעיתי,אני לא רוצה להתנהג ככה.

לפעמים דווקא שמודעים זה נראה מוזר,אבל אנחנו פחות שולטים בתכונה שרוצים להיפטר ממנה,כמו הפוך על הפוך.אבל באמת זה תהליך,בהתחלה אני נופלת ואומרת "אוף,נפלתי...לא רוצה להיות כאן יותר!"
אח"כ אני עוצרת תוך כדי "הייתי יכולה לעצור עכשיו אבל קשה לי עכשיו"
שלב הבא,אני עוצרת לפני הנפילה:"הי,אני יכולה לבחור להתנהג אחרת !"

ליעזר כשמישהי יקרה ואהובה דיברה על נושא הכעס. לקחתי ממנה את הרעיון להגיד: "אני כועסת" בלי ה"עליך". כלומר: להבין ולקבל שהכעס לא בהכרח קשור למישהו מילדיי או בכלל. שהוא משהו שאני חוהה כרגע ולכן, כשאני מבינה את זה אני מהר אומרת להם: "אני נורא כןעסת עכשיו ואני לא רוצה שזה יצא עליכם, אז אני הולכת עכשיו לחדר אחר להוציא את הכעס שלי, אל תבהלו".

זה קרה כבר כמה וכמה פעמים. פשוט לקחתי את עצמי לחדר אחר (לפעמים, בלית ברירה, עם תינוקי מעורסל במנשא) והוצאתי מתוכי קולות. סתם קולות, נמוכים, גבוהים, מה שבא, יבבות, אנחות, צעקות, מה שצריך כשי לרוקן אותי מהאנרגיות האלה. לרוב זה נגמר בבכי גדול.

הילדים קלטו והפנימו. זה לא בהכרח בגללם (הרבה פעמים זה הנסיבות והם רק מציתים את האש - אני עיפה, אין לי עזרה, אין לי תמיכה, רבתי עם בן הזוג וכו' וכו'), אבל אני לא יכולה להתכחש לרגש הזה.
זה כלי ומסר חשוב בעיניי, כיוון שגם להם יש לפעמים רגשות קשים ומותר וכדאי לתת להם מקום, אבל לא על חשבון אחרים.

(()) גדול של תמיכה, זה קורה לכולנו, אף אחד לא מושלם !!!

אולי להתחיל בלבקש סליחה..מאד מזדהה איתך...והמרגיעון אומר- כולנו זקוקים לחיבוק
לדעתי את יכולה להגיד להם מה ואיך את מרגישה..חברה טובה שלי תמיד אומרת לי שזה חשוב שהילדים רואים אותנו בחולשות שלנו ואת האנושיות שלנו...
אנחנו לא מושלמות כמו שהיינו רוצות אולי להיות.
עוד ((-)) ובהצלחה!

את לא צריכה לעשות כלום. פשוט להמשיך את החיים בצורה הנעימה והרגועה ביותר שאפשר. אי אפשר לשנות את מה שהיה, ואין טעם לדון בזה יותר מדי. במרגיעון שלי כתוב: "אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב". מתאים, לא? פשוט תחזרי לעצמך וזהו. ובפעם הבאה רק תנסי לשים לב אם זה מתחיל, ואז מייד לקחת פסק זמן. אפילו להגיד "אני הולכת להירגע בחדר השני", וללכת לכמה דקות בחדר אחר, בדלת סגורה. תאמיני לי שזה עוזר.

תודה לכן.קשה ליסלוח...אני מרגישה שלמרות שזה קורה לעיתים רחוקות,זה לא צריך ליקרות ביכלל...אפשר לילמוד להפסיק את זה ליפני שזה טורף אותי?אני פוחדת מעצמי כשזה קורה...פוחדת מהמקומות אליהם זה עלול,אולי בסופו של דבר להגיע...ומה עכשיו?איך אני מחזירה לה (לשניהם,לכולנו)את הביטחון?

לילי,
ילדים יכולים להיות לפעמם מאוד מעצבנים. מאוד. מאוד מאוד. לפעמים הם יכולים ממש להוציא מהדעת. זה מה שקרה לך. טירוף זמני. זה קורה גם לי, לצערי הרב, לפעמים. אני משוכנעת שזה קורה גם להורים אחרים, מודעים ו"באופנים" ככל שיהיו. לאט לאט לומדים לשלוט בזה. למשל, אם היא שוב תתחיל ככה לצרוח, נסי לצאת לעשן את הסיגריה שלך [b]לפני[/b] שאת מתחרפנת. פסק זמן כזה יכול לעשות הבדל גדול.

התכוונתי ל((-))
נראה לי שלפעמים אי אפשר בלי עצבים....לפחות אני.. לסלוח לעצמנו כשזה קורה..

[u]אין לי תובנות.[/u]))-((

(()) ((-))
אין לי תובנות.

משום מה,הדף לא מופיע ב"מה חדש" וכל כך יעזור לי לקבל עזרה...אולי עכשיו זה יופיע...

עוברים עלינו כמה ימים קשים...נעומילה בת שנתיים וקצת מוציאה אותנו(ואולי בעיקר אותי)מדעתינו...כבר כמה ימים שכל דבר היא מבקשת בצרחות ,כל דבר שהיא לא מקבלת מיד זורק אותה לריצפה לצרחות -עכשיו!!!-בעיטות ובכי תמרורים...היא גם מרביצה לי כשהיא לא מקבלת משהו או כשאני מבקשת מימנה לדבר איתי בימקום ליצעוק,בעיקר ביגלל שאני פשוט לא מצליחה להבין מה היא אומרת.אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מבקשת דברים בבכי ואת התיסכול הנוראי כשהיו מבקשים ממני לחזור על דברי בלי ליבכות,זאת הרגשה שכשהכי היתי צריכה שיבינו אותי ,לא היו מבינים,וזה מאמץ עצום מתוך הבכי לנסות להסביר את עצמך... הלילה היא היתעוררה בצרחות ופשוט צרחה איזה שעה בלי שנצליח להבין מה היא רוצה,מה היא צריכה,איך אפשר לעזור לה?ליפעמים כשאנחנו מנסים ללטף או לחבק היא דוחפת אותנו וצורחת עוד יותר...הרגשות שלי בעינין נעות מתיסכול ועצב נוראיים עד זעם נורא-שתפסיק כבר ליצרוח!!!שתסביר לי מה לעזאזל היא רוצה...היא מדברת בכזאת רהיטות ובכזאת הבנה על העולם שליפעמים אני שוכחת שהיא כל כך קטנה...ואולי יש לזה קשר לזה ששבוע שעבר קפצו לי הפיוזים ביגלל איזו שטות וצ-ר-ח-ת-י עליה כמו מטורפת-פשוט יצאתי לגמרי מכלל שליטה,ובזמן שאני צורחת אני גם רואה את עצמי מבחוץ וצורחת על עצמי-תפסיקי,למה את עושה את זה?ולא מסוגלת להפסיק,וסתו(בן 4.5) מכווץ בפינת הספה כאילו הוא ילד מוכה ונעם מיסתכלת עלי כאילו איזה מיפלצת בלעה אותי ובאיזשהו שלב הצלחתי לאסוף את עצמי מספיק בישביל פשוט לצאת החוצה ולעשן סיגריה וכשחזרתי נעם באה אלי וליטפה אותי-סליחה אמא,סליחה-ואני רציתי פשוט למות...
אולי זה קשור...די אני פשוט מרגישה כמו מיפלצת...