מקפיצה את הדף כי מרגישה שהוא לגמרי לא מוצה...
בשמת כתב פה שאלות שמעניין אותי לשמוע עליהן תגובות ובכלל:
_איך נראית משפחה שבה שכחו להיפרד?
איך נראית משפחה שבה כן נפרדו?
אני לא יודעת איפה לשים אותנו על הסקאלה.
למה מתכוונים כשאומרים "התרחקות", "היפרדות"?_

ואני אוסיף משל עצמי: המון מעלים מולי את הטענה שאני לא משחררת את הילדים (בחינוך ביתי...), איך זה משתלב במה שנכתב לעיל ?

ולהפך: ילדים שלא משחררים את האמא וגו'.

בשמת - הללוי-ה.
מסכימה מסכימה.
אימהות שלא יודעות לשחרר את הילד הרבה פעמים לא זכו להתנסות של צמידות לילד כשהיה תינוק.

_לא רק התינוק זקוק למצות עד תום את התקופה שבה הוא צמוד צמוד לאמא ונישא "על הידיים" (על הגב גם טוב לצורך זה).
גם אמא_
אני חושבת שזה מה שניסיתי, אולי, לומר.

איך נראית משפחה שבה שכחו להיפרד?
איך נראית משפחה שבה כן נפרדו?
אני לא יודעת איפה לשים אותנו על הסקאלה.
למה מתכוונים כשאומרים "התרחקות", "היפרדות"? לזה שהינוקא מבלה יותר זמן במשחקים וחקירה ופחות זמן על הגוף של אמא?
זה מאוד נעים לי. לא עצוב בכלל.
לא רק התינוק זקוק למצות עד תום את התקופה שבה הוא צמוד צמוד לאמא ונישא "על הידיים" (על הגב גם טוב לצורך זה).
גם אמא.
ואחרי שאמא ממצה טוב-טוב את התקופה הצמודה-צמודה, היא מאוד נהנית כשהינוקא משחרר חבל יותר ויותר ארוך, ומקטין בהדרגה (לא מהר בכלל, אל תדאגו) את תקופת הצמידות הפיזית ה"אישית לוחצת".

להיות אימא זה להיפרד.
בהחלט.

גילה, זה אולי לא עצוב לך, אבל זה קורה, ומזל שזה לא עצוב לך, רק שגם למי שזה עוב לה חשוב לקלוט שזה טוב.

בדיוק השת ראינו דגם של משפחה (מאושרת ומצויינת, אגב) שבה ההורים והילדים שכחו להיפרד, ודגם של משפחה שבה כן נפרדו. מה אני אגיד לך, הדגם השני כל-כך הרבה יותר בריא, ולאימא שם כל-כך קל יורת להיות שם בשביל הילדים, שזה פשוט לא יאומן.

<חבצלת מנסה לקלוט איפה הגבול בין להיפרד ללהפסיק לתמוך, בין לתת מרחב ללשים גבולות, ובין אכפתיות ולהזדהות יתר. כשהיא תקלוט את זה הכול ישתנה>

משפט אחד תפס אותי:
(אולי בעצם מה שתפס אותי הוא הפרשנות השלילית/עצובה/כואבת שמשפט זה מקבל, בדרך כלל)

ממש בימים אלה הגיע אלי ההבנה שלהיות אמא זה להפרד
אני אולי שונה ממך באופי, אבל - אני ממש לא מרגישה כך.
אולי כי עם שניים, כל כך עמוס לי שאני לא מרגישה את תהליך ההתרחקות (הוא קורה! רק לא צובט).
ואולי כי לא יזמתי התרחקות "כי אני צריכה לנשום/זמן לעצמי/חופש לבד וכיו"ב" (אין לי מושג אם את כן).
ואולי.. ואולי...

שם קצת בומסטי אבל... . מאז הלידה ואולי גם לפני זה אני רואה את המתוקון הקטן כמורה. בהתחלה כל לילה לפני השינה הייתי מסתכלת עליו, מתרגשת, לא מצליחה להרדם וחושבת לי מה הוא לימד אותי היום. טוב, מאז אני נרדמת יותר טוב (ופחות עייפה )אז אני לא כל יום "עושה שיעורי בית", אבל יש הרבה הבנות ותובנות. הרבה מהדברים מאוד ראשוניים...עוד לא מעובדים. בכל אופן רציתי לחלוק אתכם, לקבל הארות והערות – קצת קונטרה עוזרת לחשוב יותר...וגם כמובן אם יש משהוא שרוצה לחלק תובנות שלו/ה...מן הסתם אני כותבת מנקודת המבט שלי כאמא ואני אשמח לקבל גם את הנבט האבהי.
אז אחרי הקדמה ארוכה, מה למדתי מבני?

למדתי שיש לי עוצמות שלא ידעתי, ושאני "יודעת" דברים למרות שלא למדתי.

פתאום אני רואה איך שינויים קטנים במצב רוחי משפיעים מידית על הסביבה (ידעתי את זה בראש אבל עכשיו זו התנסות שונה ומידית) ואני לומדת איך "לשלוט" בזה.

אני לומדת הרבה על השוני בין גבר לאישה בין אמא לאבא ויותר חשוב מזה לומדת לקבל את השוני ולאהוב אותו (אני ממש עוד בתהליך – קשה לשנות הרגלי חשיבה קודמים)

וממש בימים אלה הגיע אלי ההבנה שלהיות אמא זה להפרד. קודם כל פרידה גופנית וממי שהיה בתוכי והמשך כל הגידול זה בעצם פרידה אחת ארוכה שלפעמים כואבת ועוד תכאב. אז חשבתי לי, בתור אחת שמאוד מאמינה במיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס ושכל דבר שקורה בקטן קורה גם בגדול, ואולי זה קצת כמו המפץ הגדול איך הכל מתרחק ונפרד. קצת כמו הבריאה – בהתחלה היתה המון התערבות אלוהית (לפי התנ"ך) ולאט לאט ההתערבות הזו פוחתת והשם משאיר אותנו, ילדיו להתפתח בעצמנו.

כשאני במצב רוח למחשבות כאלה אני יכולה להיסחף ולרחף למקומות גבוהים מידי. אז חלק מהשיתוף הזה איתכם זה "בדיקת מציאות" וכל תגובה תתקבל בברכה גם כזו שתתפוס אותי בכנפיים ותנחית אותי לאדמה:-).