אני אמא לא מושלמת

(())
אני מקווה שהבית שרד!

וואו, חזרתי קצת אחורה בזמן. קשה.

[b]אני - לא - יכולה - יותר !!!!!!!!!!![/b]
בההההההההה.
נמאס לי, אין לי יותר כח, אין לי סבלנות. די!
אני חייבת להוציא קיטור אז תנו לי בבקשה.
הילד עשה פיפי בתחתונים, הילדה הכתימה את הספה עם עוגת שוקולד, התינוקת מייבבת ולא מצליחה להרדם
עם כל הרעש. לי כואבת הבטן והזיעה נוזלת לי על כל הפנים.
ובנוסף להכל הגיע לכאן חבר של הילדה שהוא בנדיט לא קטן. מצאתי אותו ערום אצלה במיטה.
אין לי כח!!!!!
בזמן האחרון יש לי עימותים בלתי נגמרים עם רחל. אני מרגישה שהיא לא מכבדת אותי בכלל. המילה שלי לא שווה כלום.
היא צוחקת לי בפנים, מעיפה דברים, מציקה לאחים שלה, עושה מה שהיא רוצה, בלתי ניתנת לעצירה.
ובתוך כל החושך הזה היה לי גם הישג קטן איתה אתמול.
אכתוב יותר מאוחר כי הבית נחרב ממש ברגע זה.

[u]והיום היא ביקשה לנסוע לבד עם האופניים והודיעה לי באיזה דרך היא בוחרת!![/u]
מקסים! :-)

וואו.

[sup]<מתרגשת...>[/sup]

אור-לי, אני חייבת לכתוב לך שבזכותך השתנו אצלי דפוסי חשיבה.
קראתי אותך בכמה מקומות והמילים שלך הצליחו לחשוף אצלי תחושות שהיו מכוסות וכאילו רק חיכו שמישהו או משהו
יגלה אותן מחדש.
תודה!
@}

_ככה היא מרגישה שהיא קובעת ומחליטה אולי היא נהנית מהיכולת לעשות מה שהיא רוצה,
בכל מקרה היא לא עשתה את זה בכוונה להרגיז אותי_

מהרהרת,
את גדולה! |Y|

אתמול ישבתי בגינה שלנו ביחד עם נעמי (החלטתי לכתוב את השמות כי זה קצת מגוחך לכתוב "תינוקת,גדולה,אמצעי")
וחשבתי לעצמי עד כמה אנחנו לוקחים את החיים ואת הסובבים אותנו כדבר מובן מאליו. לא טורחים לעצור רגע ולהעריך
את מה שיש לנו, מחפשים רק מה לא טוב, מתלוננים כמה קשה.
אח"כ חשבתי עליי ועל האיש שלי. נראה לי כאילו תמיד היינו ביחד עם ילדים, כאילו כל השנים שחיינו כזוג זה משהו שלעולם
לא היה... או שהיה לפני מיליוני שנים...
או כמו שהאיש אומר - מה, היינו ביחד בלי ילדים מתישהוא? :-)

סיפור קטן מאתמול -
רחל ("הגדולה") שכחה זוג כפכפים בבית של חברה שנמצא מעבר לדשא. ביקשתי ממנה שתחזור ותביא אותם והיא מאוד שמחה על ההזדמנות שניתנה לה ללכת לבד. לאחר 10 דקות, בערך, מתקשר אליי אבי ושואל אותי האם אני יודעת שרחל מסותבבת עם האופניים שלה במרכז היישוב. לרגע כעסתי (בתוך תוכי) וביקשתי לדבר איתה בטלפון.
אמרתי לה שאני לא מבינה מה היא עושה שם! ביקשתי ממנה לחזור הביתה מיד!
ואז לקחתי צעד אחד אחורה, שמתי את הכעס בצד וחשבתי מדוע רחל לא הלכה ישירות לבית החברה, אלא עשתה סיבוב ארוך עם האופניים.
המסקנות שלי היו שאולי ככה היא מרגישה שהיא [b]קובעת ומחליטה[/b] אולי היא נהנית מהיכולת לעשות [b]מה שהיא רוצה[/b],
בכל מקרה [b]היא לא עשתה את זה בכוונה להרגיז אותי[/b] - וזאת מסקנה חשובה בשבילי!!
אז כשהיא באה ישבנו בשקט ודיברנו, הסברתי לה מה זה אומר שהיא נוסעת מבלי ליידע אותי (אני דואגת, אולי היא תצטרך עזרה ולא אדע איפה היא וכו'...) ושאני מבינה שזה חשוב לה ובפעם הבאה עליה להודיע לי לאן היא נוסעת.
השיחה היתה שקטה, נעימה, עניינית, לא היה כאן "אני אמא ואני קובעת לך הכל".
והיום היא ביקשה לנסוע לבד עם האופניים והודיעה לי באיזה דרך היא בוחרת!!

(())

|Y|

מהרהרת,
אני קוראת את הדף ומתרגשת מהעבודה שאת עושה כאן ומהפירות שלה.

[u]אם רק הייתי יכולה לחזור בזמן אחורה ולפגוש את הילדה "ההיא" ולחבק אותה, לאהוב אותה, לנשק אותה, להרגיע אותה.[/u]
ואולי את בכל זאת יכולה? הרי הילדה ההיא עדיין שם, בתוכך, ודומה שהיא זקוקה מאוד לחיבוק, לאהבה ולהרגעה שאת יכולה לתת לה @}.

תודה על השיתוף רוני.

[hr]
לפני כמה חודשים כשפתחתי את הדף כתבתי שיש לי [po]תחושת החצמה בהורות[/po] בגלל הילדים, בגלל האיש, בגלל עבודות
הבית, בקיצור כולם לא בסדר ואני מסכנה.
אח"כ חשבתי שאולי כל התחושות מגיעות בגלל שיש לי בעיית התארגנות ועם היה סדר, חוקים וגבולות הכל היה נעים וזורם.
תוך כדי הכתיבה והתגובות הבנתי שהבעיה העיקרית לי היתה שהכנתי לי בראש איזה מין משפחה אידאילת כזאת,
וכאשר הילדים והאיש לא "שיחקו" בהתאם לדימיון שלי - כעסתי והתאכזבתי. בכלל לא הסתכלתי עליהם באמת!
וגם מעצמי הייתי מאוכזבת שלא תיפקדתי כמו האמא הדימיונית שרציתי להיות.

משפחה זה דבר דינמי, משתנה בהתאם לעונות השנה ומזג האוויר, מה שהיה טוב אתמול הוא לא בהכרח מתאים להיום.
התינוקת גדלה והופכת לשותפה יותר פעילה, כל ילד "מחפש" את המקום שלו מחדש, לאיש יש לחצים בעבודה ולי יש
המון זמן לקרוא כאן ולהחכים...

ויום אחד הבנתי שאני אמא לא מושלמת כי אין חיה כזאת "אמא מושלמת".
מיום ליום אני לומדת לזהות את ההזדמנות לעצור, להגיד [b]קודם כל כן[/b] (שמתי לב שהייתי מתחילה הרבה משפטים ב-לא
אוטומטית בכלל בלי לחשוב),לחפש פתרונות, לדעת להגיד שטעיתי.

אני גדלה ומתפתחת עם הילדים שלי.

שלום אמא מהרהרת, אני ממש מזדהה איתך, אם היית מכירה אותי לפני שנתיים שלוש לא היית מאמינה שזו אני.
אני חייבת לומר לך שהילדים גדלים ולא נשארים באותו הגיל, עם השנים גם אנחנו הופכים מיומנים יותר.
לפני שנתיים-שלוש-ארבע הרגשתי שבין ילד לילד אני לא מוצאת את עצמי. כאילו איבדתי את עצמי.... עם זמן עבדתי על עצמי... מצאתי גם זמן לבד עם עצמי.... למדתי לעבוד פחות שעות להיות פנויה ולהקשיב לעצמי....
עברתי גם תקופות קשות והייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה.... הילדים גדלו..... בעלי ואני למדנו לתת לעצמנו מרחב.... לתמוך זה בזה עם השינויים שחלפו (אנחנו בכל זאת לא בני עשרים)....
היום אני עדיין עושה דרך אבל מצאתי את דרכי שלי..... היום אנחנו כל הזמן חושבים אם להביא לעולם ילד שלישי או להניח לחיים שלנו להתגלגל כמו שהם... להמשיך ליזרום.....
בקיצור, החיים משתנים.... אנחנו משתנים.... הילדים גדלים.... זה עוד יבוא... צריך המון סבלנות!
בהצלחה בהמשך!
<אגב, האתר היה אחד הדברים שהביאו את השינוי בי, מצאתי כאן בית>

אתמול כאשר חיטטתי בארון האיחסון שלנו לחפש את אלבום התמונות שלי (מהילדות) נתקלתי בקופסא אדומה סגורה במסקנטייפ ועליה כתוב שמי.
פתחתי אותה ומצאתי בפנים את כל היומנים שלי שכתבתי בעבר. כתבתי מכיתה ב' ועד גיל 18 (+-).
באותו הרגע שכחתי לחלוטין את מטרת החיפוש והתיישבתי לקרוא.
הרגשתי כאילו אני קוראת חוויות של ילדה אחרת, לא שלי. הילדות שלי מודחקת עמוק-עמוק אצלי ואתמול התברר לי למה.
סבלתי. פשוט סבלתי. חיפשתי אהבה, בכל מקום, אצל כל אחד, הייתי נתונה בתוך סערת רגשות אינסופיות.

היו שם גם ציורים, כל-כך עצובים, כל הדמויות עם עיניים עצומות ופה בוכה.
כתבתי גם הרבה על פחדים, כעסים, הילדים לועגים לי, אני בורחת למקומות דמיוניים שם אני חזקה. בעצם גם היומן היה סוג של בריחה מהמציאות.

אם רק הייתי יכולה לחזור בזמן אחורה ולפגוש את הילדה "ההיא" ולחבק אותה, לאהוב אותה, לנשק אותה, להרגיע אותה.
אני יושבת ובוכה. איך לעזעזל אף אחד לא שם לב שהיה לי כל-כך רע? איפה היו אבא ואמא שלי?

הסתכלתי על הילדים שלי. כמה חשוב להראות להם שהם אהובים, שייכים, לתת להם את האפשרות להוציא כעסים, להתבטא, לשתף, להקשיב להם.

|Y|

נשמע נפלא מה שאת מתארת.
פשוט נפלא.

כל הכבוד לך!

[u]יש לי צמרמורת של התרגשות[/u]
גם לי כל פעם מחדש כשאני חושבת על זה.... :-)

אני רוצה לשתף בהארות שהיו לי מדוע אני כל-כך כועסת על בתי.

יש לי ממנה הרבה ציפיות. בעצם, לא הרבה אלא [b]המון[/b]. אני מצפה ממנה להתנהגות בוגרת, לעזרה בבית,
להתחשבות באחים שלה ואני שוכחת שהיא בסה"כ בת 5 .
זאת אומרת שאני צריכה [b]להנמיך[/b] את הציפיות שלי ממנה, להתכונן לשמוע את המילה "לא", להבין את הכעסים
שלה כשמפרקים לה מבנה, לזכור את הרגישויות שלה.

הבנתי שכעס ובכי הם חלק אינטגרלי מהתנהגות.
זה לא משהו שצריך להשתיק ולדכא אלא ללמוד להכיל, להבין, להקשיב לכעס, לתת לה להוציא אותו החוצה.
לקבל באהבה את כל קשת הרגשות.

למדתי גם לתת לה את מלוא תשומת הלב כשהיא אומרת לי משהו ואם אני עסוקה באותו הרגע ולא יכולה להתפנות
אליה, אני מבקשת ממנה "לשים בהמתנה" את המחשבה עד שאתפנה.
אני לא מבטלת אותה ולא סתם עונה לה.

[u]אם מוצאים את ההזדמנות לעצור רגע[/u]
וזה כל הקסם... (כמעט ;-))

אני מרגישה טוב עם האימהות שלי בימים האחרונים! @}

_כמה מרגש!
יש לי צמרמורת של התרגשות._
קראתי את התיאור שלך וחשבתי לי - כמה פעמים נדמה לנו שאין ברירה אלא להגיב בדרך-מסוימת, אבל אם מוצאים את ההזדמנות לעצור רגע (אפילו באמצע מה שנראה כזמן לחוץ [b]בהכרח[/b] בסיפור שלך) אז אפשר גם לחשוב על אופציות אחרות ואולי לגלות שהלחץ הוא בעצם לא לחץ או לא חייב להיות.
תודה שאת מזכירה את זה {@

_"את צודקת מתוקה, באמת דיברתי הרבה ולא שמתי לב לשעה! בואי איתי לזמן קצר ואח"כ נלך לגן".
היא קרנה!! היא היתה מאושרת!!
וגם אני. כי הנה אני באמת מקשיבה לה! אז מה אם היא תאחר טיפה לגן, לא יקרה כלום. והנה היתה לי הזדמנות
להראות לה שאני מתחשבת בבקשות שלה, מתחשבת בה._

[b]כמה מרגש![/b]
יש לי צמרמורת של התרגשות.

[u]משהו סימבולי עם המקום שלה בעולם?[/u]
הייתי מהמרת יותר על - משהו עם המקום שלה [b]במשפחה[/b].

אתמול היא אמרה שהלוואי והאח שלה לא היה בעולם כי הוא מאוד מפריע לה.
העליתי בפניה את האפשרות לדבר איתו על מה שמפריע.
בזמן האחרון אני משתמשת הרבה במונחים כמו - "בואי נמצא פתרון" "מה את חושבת כדי לעשות" וכו'..
וכאשר אני מעבירה אליה את היכולת לפתור בעיות (במקום שאני הייתי עושה את זה) היא הרבה יותר מאושרת.

יש ריח של שינוי באוויר.
לפני כמה ימים היא התלוננה על בעיות בגן. היא לא היתה מוכנה ללכת לשם ורצתה לעשות איתי דבר מה.
אמרתי לה שאם ישאר זמן אחרי שנביא את אח שלה לגן, היא תוכל לעזור לי ואח"כ נלך לגן שלה.
והודות ל [po]בלוג אמא בלמידה מתמדת[/po] הצעתי לה שנשוחח עם הגננת והיא תוכל לעלות את הבעיות וביחד נמצא פתרון.
היא הסכימה ובתנאי שאהיה נוכחת בשיחה. <היא קצת מפחדת מהגננת - אמרה לי את זה בעבר>
הגענו לגן של אחיה, נפרדתי ממנו ואז הגננת עצרה אותי לשיחה קלה שלא קשורה לענייני הגן. שוחחנו בערך כרבע
שעה כאשר כל הזמן הזה היא חיכתה בסבלנות מדהימה (לרוב היא מקפצת שם וגורמת להרבה בלגן...).
יצאתי מהגן והשעה כבר היתה מאוחרת.
"בואי מתוקה, הולכים לגן שלא תאחרי למפגש".
"אבל אמרת שנלך ביחד ודיברת המון עם הגננת וזה לא הוגן!".
[hr]
<פאוזה>
בפעמים אחרות דומות למקרה הזה הייתי משתמשת ב"תגובות הטייס האוטומטי" - לא חד-משמעי, אין זמן, צריך להגיע לגן ונעשה את מה שסיכמנו בהזדמנות אחרת וכו'.. תגובות מסוג זה היו נגררות, בודאי, לבכי ואכזבה שלה, אני מתעצבנת
עליה ועל היללות... בקיצור, לא נעים...
[hr]
עצרתי את עצמי דקה לפני הכעס. חשבתי לעצמי שזה באמת לא הוגן ובטח לא אשמתה שדיברתי ארוכות עם הגננת.
"את צודקת מתוקה, באמת דיברתי הרבה ולא שמתי לב לשעה! בואי איתי לזמן קצר ואח"כ נלך לגן".
היא קרנה!! היא היתה מאושרת!!
וגם אני. כי הנה אני [b]באמת מקשיבה לה[/b]! אז מה אם היא תאחר טיפה לגן, לא יקרה כלום. והנה היתה לי הזדמנות
להראות לה שאני מתחשבת בבקשות שלה, מתחשבת בה.

ועל השיחה עם הגננת אכתוב בקרוב.

[u]מה יש לה עם כיסאות?!?.[/u]
משהו סימבולי עם המקום שלה בעולם?

קראתי את כל הבלוג שלך ורציתי לומר לך שאני מאוד מאוד מזדהה כמעט עם כל סיטואציה
שסיפרת עליה.
גמני קניתי את הספר איך לדבר שהילדים.... והוא עזר לי כמו קסם עם האמצעית שלי שמזכירה לי מאוד
את הגדולה שלך.

[u]ואז משהו קרה. התאפסתי על עצמי[/u]
אהבתי.
איך אני גאה בעצמי כשאני מצליחה להתאפס שניה לפני הפיצוץ :-)

[u]נשבעתי לעצמי שאני לא אתנהג ככה עם ילדיי. אז למה לעזעזל אני לא עושה בדיוק אותו הדבר?!?[/u]
המלצות קריאה נוספות:
[po]דברים שאמרתי לבתי[/po]
[po]מה נעשה עם הכעס הזה[/po]
(לאו דווקא דפים זהים, אבל הרעיונות שעולים שם יכולים להתאים גם לך).

ורציתי לשאול,
את "איך לדבר שילדים יקשיבו..." כבר יצא לך לקרוא?

[u]אני מאוד-מאוד משתדלת לשים לב לצורת הדיבור שלי, במיוחד איתה, והתיקון מתחיל.[/u]
כל הכבוד לך. |Y|

אם תרגישי צורך, את יכולה להיעזר גם במשהו כמו [po]פרחי באך[/po].

דברים נוספים ששמתי לב אליהם -
היא מחקה את צורת הדיבור שלנו - הבן מחקה אותה - והתינוקת אני מקווה תחווה "תיקון".

היום היא שיחקה עם חברים בחוץ, פתחו דוכן לימונענע/דה, עוגיות ומכרו לעוברים ושבים במחיר מופקע משהו...:-)
ישבתי בצד והקשבתי לטון הדיבור שלה, כיצד היא פונה לילדים. ב- 90% מהזמן היא פקדה/ציוותה/כעסה/יללה כשלא
נעשה כרצונה.
השתדלתי לא להפריע למהלך העניינים ולתת לה למצוא פתרונות משל עצמה.
באחת הפעמים היא הגיעה, מייבבת שלא נותנים לה לשבת על אחד הכיסאות (מה יש לה עם כיסאות?!?).
ביקשתי ממנה לנסות ולדבר אליהם בצורה יותר נעימה. היא ניגשה ושאלה בנעימות האם הם יכולים לפנות לה
את המקום - כמובן שהם הסכימו.
היה לי חשוב לראות את התהליך [b]כי למדתי שהיא מדברת באותו הטון שלי[/b] - לא רגוע, כעוס.

אני מאוד-מאוד משתדלת לשים לב לצורת הדיבור שלי, במיוחד איתה, והתיקון מתחיל.

[po]אמא של יונתן וטל[/po] - את לא נדחפת בכלל. שמחה על השיתוף @}, אני מרגישה ככה נורמלית...

אתמול היתה כאן סופת טורנדו.
הבן חזר מהגן כי הרגיש לא טוב ונרדם לשעתיים וחצי. כשהתעורר הבת הגדולה כבר הגיעה מהגן וביקשה שנצא
מהבית לפעילות שהיתה בישוב.
שמחתי. יופי, אני צ'יק-צ'ק מארגנת תיק-בגדי החלפה-בקבוק מים-פאלפון-מודיעה לאיש שיצאנו.
אממה, הבן קם הפוך ולא הפסיק לילל "ציצי..ציצי..", התינוקת מנוזלת ומייבבת, הגדולה היתה צריכה עזרה בשירותים.
אז אני עם תינוקת ביד אחת, הבן הולך אחרי לכל מקום "מעוך" לגמרי - הרגשתי שעוד שנייה אני מתפוצצת.
אז הושבתי אותו על הספה ובשקט הסברתי לו שעכשיו לא יונקים, אלא רק לפני השינה ואני מבקשת ממנו להפסיק
לבקש ציצי. נזכרתי שבשמת כתבה פעם שעם בנים צריך לדבר קצר ולעניין. טיפ שמאוד עוזר לי להתמודד איתו.
מעניין אותי למה איתו אני יותר סבלנית?.... טוב, אני חושבת שיש לי תשובה על זה, אולי אכתוב למה בפעם אחרת.
עד שיצאנו מהבית....לקח לי להתארגן איתם בערך 20 דקות.
הגענו לפעילות. אני רוצה להתיישב - הגדולה מושכת את הכיסא שלי! כמעט ומצאתי את עצמי על הרצפה עם התינוקת.
התפרצתי עליה... אמרתי לה שעכשיו אנחנו הולכים הביתה! היא בכתה.
ואז משהו קרה. התאפסתי על עצמי.
התכופפתי אליה, לגובה העיניים שלה שזרמו מהן נחלים של דמעות והסברתי לה (בקול שקט אך סמכותי) שמה שהיא
עשתה הוא מעשה מסוכן.
היא בכתה נורא ואמרה שלא היו עוד כיסאות פנויים אז היא לקחה את זה שהתכוונתי לשבת עליו. הראיתי לה שבפינה היו ערימה של כיסאות נוספים וכל שהיה עליה לעשות הוא רק לבקש ממני שאעזור לה לקחת משם.
חיבקתי אותה, ניגבתי לה את הדמעות ונשארנו לפעילות.
(בסוגריים אני אכתוב שבסוף היה נחמד מאוד, הגדולה נהנתה לאללה, לתינוקת עלה החום והבן נרגע אחרי שאכל
עוגת שוקולד...)

_היום אחה"צ היא צעקה על אח שלה - "xxxx...xxxx...אתה לא שומע?" <הוא לא עונה> אז היא צעקה - "למה אני
צריכה לצעוק כדי שתקשיב?".
אני והאיש הסתכלנו המומים אחד על השני. היא פשוט מעתיקה את ההתנהגות שלנו. (שלי בעיקר_

הגדול שלי נעמד מולי ואומר לי "אוף אמא, את מעצבנת!!!!"... בפעם הראשונה זה חמוד, גם בשניה, בשלישית הבנתי שיש לי בעייה.
הוא חוזר מהגן ומתחיל מיד לטפס עלי, אם אני מניקה את אחיו הקטן, הוא חייב מיד לחבק אותי ולמעוך את אחיו ולהתחיל לצעוק תוך כדי טפיחות על הראש (של האח) "איזה חמודי, התינוקי שלי, איזה חמודי". אני מרגישה שילדים מזנבים בי מחמש וחצי לפנות בוקר ועד שמונה בערב. מישהו תלוי לי על הצוואר, או הרגל, כל הזמן.

בשמונה אגב, יש הפוגה של שלוש ארבע שעות עד להיתעוררות הראשונה של הקטן שפותחת לילה של התעוררויות והנקות והרדמות עד חמש וחצי, שאז מתעוררים לגמרי. ליתר דיוק אז אני מפסיקה לנסות להרדים.

בחופשת פסח, היה רגע שבו דפקתי את הראש בקיר, פשוט כך. ניסיתי להרדים את הקטן במשך למעלה משעתיים, בכי קורע לב, שיפשופי עיניים, מצונן ומשתעל, נרדם על הידיים ומיד מתעורר. הרשתי שאני משתגעת. הנחתי אותו בעגלה ופשוט התרחקתי לשתי דקות. בסוף הוא נרדם. איזו תחושת סיפוק משונה. זה מה שגורם לי אושר? שהתינוק שלי נרדם ויש לי חופש ממנו?
סליחה שנדחפתי לך לדף. קראתי והיזדהתי, אז זה פשוט יצא החוצה.
שבת שלום.

תודה שביקרת :-)

[u]נשבעתי לעצמי שאני לא אתנהג ככה עם ילדיי. אז למה לעזעזל אני לא עושה בדיוק אותו הדבר?!?[/u]
כמה פעמים חשבתי כך אין לך מושג - או שיש לך...
אבל רק מהשיקוף הזה,
של איך אנחנו לא רוצות להיות נצליח באמת להשתנות.
את בתהליך נהדר,ותגלי איך הכתיבה מעלה לך למודעות את הנקודות שחשובות לך,
גם בגלל שהכתיבה מאלצת לתמצת את עיקרי הדברים וגם עצם הכתיבה גורמת לנו להפנים,
פעם למדתי אצל ד'ר מרים אדהן והיא אמרה "כשרושמים זה משאיר אצלינו רושם".
בהצלחה !

אוף!!! כתבתי המון ובמקום להוסיף לדף מחקתי הכל....
([u][po]אמא עם הפרעות קשב[/po][/u] ... :-))

[po]ציפ ציף[/po] תודה על הבלוג שלך. @}
את אמא נהדרת!

הבלוג שלך הזכיר לי שעשיתי, בזמנו כשהייתי סטודנטית, איבחון כי הייתי משכונעת שיש לי לקות למידה.
באיבחון גילו שיש לי בעיה בהתארגנות. לא מפתיע במיוחד...

התגובות שלי מתחילות להשתנות.
אני מנסה לא להתעצבן כל-כך מהר אלא להגיב בסמכותיות, בלי לכעוס ולצעוק.
הבת הגדולה מופתעת לא פעם. היא מצפה שאתנהג כרגיל ואצא משלוותי ופתאום - אופס, אמא שלווה!

היום אחה"צ היא צעקה על אח שלה - "xxxx...xxxx...אתה לא שומע?" <הוא לא עונה> אז היא צעקה - "למה אני
צריכה לצעוק כדי שתקשיב?".
אני והאיש הסתכלנו המומים אחד על השני. היא פשוט מעתיקה את ההתנהגות שלנו. (שלי בעיקר)
וזה לא רק ההתנהגות אלא [b]חוסר הסבלנות שהיא מפגינה כלפיי הזולת[/b]. (זה מה שהיא מפנימה כתוצאה מחוסר
הסבלנות שלי)
כשהייתי ילדה פחדתי שאבא שלי יאבד את הסבלנות שלו ויצעק עליי. כשהיו מגיעים חברים אליי הביתה פחדתי שהם
יעשו משהו שיעצבן אותו והוא יצעק גם עליהם.
נשבעתי לעצמי שאני לא אתנהג ככה עם ילדיי. אז למה לעזעזל אני לא עושה בדיוק אותו הדבר?!?

<אני מוסיפה לדף ולא מוחקת....>

אצלי עוד לא שקט...אני כותבת עם ציפלוף על הברכיים-כבר קצת חסרת סבלנות כלפיו...
מזמינה אותך לבלוג שכתבתי עד לא מזמן _[po]אמא עם הפרעות קשב[/po]
אני חושבת שתמצאי כמה נקודות להזדהות איתן.

תודה ורד.

אתם שומעים את זה? את השקט הזה?
אח, כמה שאני נהנית לשבת ולשמוע את השקט הנעים-נעים הזה. כולם ישנים.
(חוק מרפי - אחד מתעורר.....)
(חזר לישון, סתם הסתובב במיטה ומילמל משהו מתוך שינה)
לאיזון היום המטורף - השניים הגדולים עשו אמבטיה משותפת. חצי שעה הם שיחקו.
אז נכון שהבית נמצא באנדרלמוסיה, אז נכון שהרצפה לא הכי נקיה, אז נכון ששוב לא יצא לי לנקות את מה שתכננתי,
העיקר שכולנו סיימנו את היוםהזה, יחסית, בשלום.
לילה טוב!!

(())

הימים האחרונים גמרו אותי לגמרי. אולי זה בגלל החגים, אולי בגלל החום, אולי...אולי...
שניים מתוך השלושה חולים. שניים צמודים אליי ולא זזים ממני אף לא לדקה.
האינהלציה גורמת לאחד מהם להיות תוקפני, הוא מחפש איפה להוציא את הזעם - הרביץ לאחותו עם המשקפת על הראש.
והילדה הגדולה שלי מרגישה שאנחנו לא מתייחסים אליה וכאות מחאה היא נכנסת עם האופניים לסלון, מטפסת על שולחנות, מעיפה כריות.
אני מרגישה כאילו החיים שלי תמיד יראו ככה. ילדים מנוזלים/משתעלים ילכו אחרי לכל מקום ויגידו - "אמא...אמא..."

או לצעוק עליהם - "תפסיקו לצעוק ! "...

מוכר! כ"כ מוכר.......

תודה לכן על התגובות.
מצב הברזל שלי מצויין. (עשיתי בדיקות לאחרונה)

[u]תמצאי 3 דברים בך שמראים בהם את מצליחה[/u]
אוי, קשה לי עם "מחמאות לעצמי"...

משהו התחיל להשתנות אצלי בעקבות הדף שפתחתי. אני הרבה יותר מודעת לעצמי ולתגובות שלי. שמתי לב שהילדה הגדולה שלי מחקה את ההתנהגות
שלי (בסיטואציות עם אח שלה, למשל) והתוצאה לא מי-יודע-מה...
אני מנסה לשנות את "תגובות הטייס האוטומטי" שלי. זה לא תמיד מצליח לי אבל אני שמחה על הניסיון.
דוגמה שחידדה אצלי את המסקנה -
לפני כמה ימים עבדנו בגינה, הזזנו כדים כבדים, חיפשנו מקום אולטימטיבי לפילנדנדרום (ככה כותבים?....). היא החליטה שזה בדיוק הזמן להתחיל ב- "אמא...אמא...אמא..."
אמרתי לה שאני עסוקה עכשיו. זה לא הזיז לה והיא המשיכה. השסאן הזה נמשך כמה דקות טובות שבסופן ממש, אבל ממש, איבדתי את הסבלנות
וצעקתי - "את לא רואה שאני עסוקה!!".
אח"כ שחשבתי על מה שהיה הגעתי למסקנה שאיך היא אמורה ללמוד על סבלנות [b]כשאני[/b] עונה לה בחוסר סבלנות ?!?
איך היא תלמד למצוא סבלנות כשאני לא מראה לה טיפת סבלנות ?

[u]אני חושבת שחלק מחוסר הסבלנות שלי נובע גם מתשישות.[/u]
עוד רעיון -
מה מצב הברזל שלך?
חוסר ברזל יכול להוביל לעצבנות, עייפות או דיכאון.

בעניין השינה - גם אני במצב הזה כ"כ הרבה שנים והבריאות שלי פשוט נגמרת. רק עכשיו אני מתאוששת מ-3 ימים של סחרחורת ובחילות והקטנה מתעוררת כל הלילה לציצים שממש כבר נשבר לי. מה שלא יהיה - תשתדלי לישון, כי זה החיסון שלנו. גם אני צריכה לקחת את עצמי לשיחה רצינית בנושא.

[u]ובבית הם בקושי מוצאים את הידיים והרגליים מול שלושה דרדרקים[/u]
נכון , את צריכה אכן יותר להעריך את מה שכן יש בך. בואי תמצאי 3 דברים בך שמראים בהם את מצליחה(בעיני עצמך!)

עוד מעט קיץ, תלכי אחה"צ לים ותראי איך הם ישנים מעולה כל הלילה;-)

[u]עצם הנוכחות של אדם בוגר נוסף שמקילה על הבדידות[/u]
אני לא הייתי קוראת לזה בדידות, אלא אדם מבוגר נוסף [b]המקל על העומס[/b].
אני חושבת שחלק מחוסר הסבלנות שלי נובע גם מתשישות.
לא ישנתי לילה נורמלי כבר חמש שנים לפחות. אני לא מתלוננת, זאת בחירה שלי להניק ונכון שהיו לי לא מעט
רגעי משבר בלילות שבהם הודעתי לאיש שממחר בלילה עוברים לבקבוק, וכמובן שזה לא קרה...
התינוקת שלי מתעוררת כל שעה וחצי-שעתיים להנקה (היא בת 10 חודשים), הילדים האחרים מתעוררים (חלומות,
פיפי) בקיצור - שמייח אצלנו!
החורף הזה התקררתי רציני, האיש אמר לי שהוא נשאר לטפל בי ובילדים.
בסוף היום הוא אמר שהוא מוריד את הכובע בפניי. איך את מצליחה לתפקד ככה כל יום? הוא שאל.
אחרי יום אחד (יום אחד!!) הוא חזר לעבודה, הוא לא היה מסוגל להשאר בבית.

ואני מהרהרת לעצמי - איך הגברים יכולים להוביל ולארגן צוותי היי-טק, להגיש מסמכים בזמן, לתמרן בין ישיבות ודד-ליינים
ובבית הם בקושי מוצאים את הידיים והרגליים מול שלושה דרדרקים...

[u]כשעוד מישהו מוכר נמצא בסביבה, המערכת אם-ילד בד"כ תפעל טוב יותר.[/u]
זה לא רק התצפית, אלא עצם הנוכחות של אדם בוגר נוסף שמקילה על הבדידות, כאשר הבדידות תורמת לרגשות הקשים ובהמשך מתבטאת גם בהתנהגות שלנו :-(

_חושבת שכולם מסתדרים יותר טוב ממני, בעוד שיש אמהות אחרות שחושבות שאני
מסתדרת יותר טוב מהן...._
כמו בתיאוריית הקוואנטים, עצם הצפייה משנה את התצפית :-)
כתבו את זה כאן פעם - כשעוד מישהו מוכר נמצא בסביבה, המערכת אם-ילד בד"כ תפעל טוב יותר.

[u]תנסי מדי פעם, רק לכמה רגעים[/u]
הגדולה שלי קוראת לזה "זמן אמא". זהו זמן שאני רק איתה, אנחנו משחקות, קוראות ספר, משוחחות או כל דבר
אחר שהיא בוחרת לעשות בזמן הזה.
הזמן הוא, לרוב, כרבע שעה כי אח"כ הקטנים כבר חסרי סבלנות וגם לאיש שלי קצת קשה להעסיק אותם.
(שמנו לב שהכי טוב לעשות "זמן אמא" כששני הקטנים באמבטיה)
עשינו את זה בערך שלושה שבועות והיה נפלא! האנרגיות בבית נרגעו, אני הרגשתי יותר טוב עם עצמי והגדולה
היתה מבסוטית.
הבעיה - בגלל חוסר התארגנות (וחוסר עיקביות) נכון אנחנו מפספסים את הזמן הזה.
אני מזכירה לעצמי - צריך להתארגן אחרת בערב על-מנת שנוכל להחזיר את "זמן אמא".

תודה על דברייך.

מהרהרת, עצות בארגון אני לא יכולה לתת לך כי אני ממש גרועה בזה (אני מראש לא מארגנת -- ככה אני חוסכת את כל ההתלבטות בנושא) אבל יש לי משהו לכתוב לגבי החינוך:

קראת את עקרון הרצף? לידלוף כותבת שם שגם אם תינוק לא מקבל את ההתנסות שהוא מצפה לה (להנשא על אדם פעיל) הוא עדיין מצליח "לספוג" שבבי התנסות מתאימים שבכל זאת מגיעים אליו -- דברים כמו הנדנוד העדין של נסיעה במכונית, או להסתכל על מובייל כשאין סביבה אנושית פעילה לצפות בה.

אני חושבת שגם בגילים יותר גדולים זה ככה: גם אם אנחנו לא מצליחים להיות תמיד סבלניים ומכילים ורגועים ונחמדים, הילדים סופגים את אותם רגעים שאנחנו כן כאלה, אפילו אם הם ספורים. אז במקום לנסות להיות כל הזמן רגועה-מכילה-זמינה-קשובה, תנסי מדי פעם, רק לכמה רגעים, לעשות משהו טוב עם אחד הילדים. בשאר הזמן תרשי לעצמך להיות בלחץ, חוסר סבלנות, ובלגן. זה בסדר. הילדים יספגו את אותם הרגעים הטובים גם אם הם יהיו ספורים.

איזה כיף שפתחת את הדף הזה - בדיוק בזמן בשבילי!
אני כרגע ממש [url=http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-3211-18079-15981376,00.html]אמא מכשפה[/url]
השיתוף והדיון בוודאי יעזרו גם לי!

_אולי אני באמת טמבלית - חושבת שכולם מסתדרים יותר טוב ממני, בעוד שיש אמהות אחרות שחושבות שאני
מסתדרת יותר טוב מהן...._
מה פתאום טמבלית! סתם לא רואה מה קורה אצל אחרים.
את בסדר גמור !
תעשי לעצמך סדרי עדיפויות ותגלי שאת עושה את מה שחשוב לך,וזה מצויין.

ישבתי קודם עם חברה שלי. יש לה שני ילדים במרווחים עוד יותר צפופים ממני.
היא אמרה לי - "אני מסתכלת עלייך ונדהמת כיצד את מסתדרת כל-כך טוב עם שלושה ילדים קטנים".
אולי אני באמת טמבלית - חושבת שכולם מסתדרים יותר טוב ממני, בעוד שיש אמהות אחרות שחושבות שאני
מסתדרת יותר טוב מהן....

[u]כמה ילדים יש לאחותך?[/u]
לאחותי יש ילדה אחת והיא אומרת שהרבה פעמים אני מסתדרת יותר טוב ממנה...
קראתי כאן דפים על שיטות לניהול הבית (פליי ליידי) וזה לא מרגיש לי/לנו מתאים.
קיבלתי את מה שכתבה [po]חגית ל[/po] ואני באמת חושבת שבעתיד כשהם יגדלו יהיה יותר קל. (אבלאני מאמינה שיהיו לנו עוד
תינוקות ככה שתמיד יוצא שיש קטנטנים בבית)

ובכל מקרה החלטתי לקנות את הספר "איך לדבר...." כי קראתי בדף שהמליצה [po]סיגל ב[/po] שכנראה זה מאוד יתאים
ויעזור למשפחה שלנו.

אני חושבת שהציפיות שלך מעצמך גבוהות ביותר ביחס לצפיפות גילאי הילדים שלכם.
הגוף שלך עוד לא הספיק לנוח מהלידות. עייפות מצטברת ודרישות מ-3 ילדים קטנים זה מאוד מאוד מאוד קשה!
תרגיעי! אין ספק שאירגון יעזור ובאמת כדאי לפנות פה לדפים המתאימים, אבל לחלק תשומת לב ל-3 זה מעייף.
מה שבטוח - הם/ן יגדלו ויהיה לך יותר קל.
סבלנות :-)

אין לי עצות ארגוניות,לצערי כאן גם אני נופלת...
אני הגעתי למסקנה שאני לומדת לשמוח גם שהבית לא נראה כמו שאני באמת רוצה.זה כבר שלב בלהיות אמא יותר טובה.ואם לא הצלחתי לשמוח היום,גם מחר יהיה יום חדש ואולי מחר אני אצליח יותר,מה,אני אפול מזה? זה ממש לא יקדם אותי לשום מקום.
להיות אמא עובדת עם שלשה ילדים ולנהל משק בית זאת משימה מורכבת.
אני לא מאמינה שאמא שמחה יכולה שהבית שלה תמיד יהיה מבריק וסליחה על ההכללה מהאמהות התקתקניות שפה...
[list]
[*] ד"א ,כמה ילדים יש לאחותך?
[/list]

[u]התחושה היא שאנחנו מחמיצים משהו בהורות שלנו כי עיקר תשומת הלב היא בהתנהלות הבית[/u]
יש המון דפים על איך להתארגן ואיך לארגן את הבית. איך להתנהל.
הרעיון לבלות עם הילדים תוך כדי.
אילו הם החיים
יש הרבה מאד מטלות כשהילדים קטנים. ככל שהם גדולים הם לוקחים על עצמם חלק וכן, צרכיהם נהיים יותר דומים לאלו של המבוגרים.

וואו, איזה מהירות ! תודה רבה. @}

רציתי להוסיף - סף סבלנות נמוך (אצלי, בהקשר להורות) הוא תופעת-לוואי לחוסר התארגנות נכונה.

אני חושבת שלא העברתי נכון את התחושות. אנסה שוב -
לאחר שנולדה הבת השלישית שלנו הגיעה אחותי לביקור. היא ראתה כיצד אנחנו מנסים "לתמרן"
בין שלושה ילדים-עבודות בית-חינוך-תשומת לב.
אחותי ראתה את הבאלגן ששרר בבית ואמרה - "אתם צריכים להיות יותר מאורגנים".
וזה בדיוק העניין!
כל עוד היינו שני מבוגרים ושני ילדים היה לנו יותר קל. (אחד על אחד... :-))
איך מצליחים להתארגן כך שכל המטלות היומיומיות עדיין יתקיימו + חינוך הילדים (עם כל מה שמתלווה לזה).
ולכן לפעמים התחושה היא שאנחנו מחמיצים משהו בהורות שלנו כי עיקר תשומת הלב היא בהתנהלות הבית
ופחות בלהיות איתם.
לדעתי אם נצליח להתארגן נכון - הדברים יראו אחרת.

(אשמח אם שם הדף ישונה ל- [po]אמא לא מושלמת[/po] , תודה.)

ניחשתי ממה שכתבת שאת אגם לא מאד סבלני. גם אני לא סבלנית מטיבי והאימהות לוקחת אותי לפעמים עד לקצה

עם זאת צריך לקחת דברים בפרופורציות. [po]מיצי החתולה[/po] , אני ממש לא רואה פסול בהתנהגותך...... לדעתי עדיך לשני צדדים להיפרד זה מזה לזמן מה בשעת כעס. אי אפשר לצפות שבכל רגע נתון כולם יהיו סבלנים כמו ספינקס.
שאני פוגשת אימהות צעירות אני מופתעת מהציפיה המוגזמת שלהם שהכל יהיה מושלם. יתר על כך הן בונות עולם מושלם בעיני רוחן. אין בעייר [po]לצייר עולם[/po] ;-) אבל צריך שיהיה לזה אחיזה במציאות.
למשל אם גינה אורגנית לא מעניינת אותי כקליפת השום, אני לא יכולה לצפות להלהיב בזה את הילדים שלי.
אם יש לי שאיפה שגינה אורגנית תעניין אותי , ראשית אני צריכה לשאול את עצמי מדוע? מדוע אני רוצה להתעניין במשהו שלא מעניין אותי?
אחרי שהתחלתי לעבוד על תשובה, כדאי לחשוב [b]מה כן מעניין אותי[/b] ומה עוצר בעדי להתפתח בכיוון הזה.
מנסיון , ילדים יותר נמשכים לתחומי עניין של הוריהם. לטובים ולמגונים שבהם......... אם הם עושים דברים שאינך אוהבת לעיתים זה מראה. לאחרונה התחלתי להתרגז מכך שילדי עושים דברים מסויימים עד שהבחנתי שהכל הם למדו בבית בדרך זו או אחרת.
לי את משדרת חוסר שביעות רצון מעצמך. מתי היא התחילה?למה?מדוע את שואפת לדברים מסויימים? מהם הצעדים הקטנים שיקחו אותך למקומות שאת רוצה?
רק את יודעת את התשובות

למהרהרת
נראה לי שכל הסוד הוא, ואני משתדלת להתאמץ כל יום,
הוא לא לפנטז על איך זה אמור להיות,להראות,ומה אני חושבת על עצמי שיחשבו עליי כשאין לי יותר כוח לאנשים הקטנים האלו.
אני מנסה לקחת כל יום ביומו ובסופו אומרת במקלחת שלי מתחת למים: זה הכי טוב שאני יכולה היום.היום.
אני מזדהה ויודעת שכולנו באותו דפוס בדיוק.
נשיקות

עוד המלצת קריאה: [po]איך מכילים רגשות שליליים[/po].
אני פתחתי את הדף הזה. אני חייבת להודות, שעדיין לא הצלחתי ליישם חלק ניכר מההמלצות שקיבלתי שם. מצד שני, אני מצליחה יותר ויותר, כשאני מרגישה שאני הולכת לחטוף את הסעיף על בן השלוש שלי, לנשום עמוק (מטאפורית, למרות שנראה לי שאם את מצליחה לעשות את זה גם מעשית, זה עדיף) ולא להיכנס לוויכוח מיותר או משחק-כוחות מיותר (ועם בן שלוש, זה באמת באמת מיותר). בכל יום כמעט, יש הצלחה קטנה אחת. פעמים רבות יש גם כשלונות, לא בהכרח קטנים, אבל אני מנסה להשתפר מיום ליום.

יש פעם אחת בנחרתה בזכרוני לעד, שבה איבדתי שליטה (אני כבר לא זוכרת מה היתה הסיטואציה, אני מניחה שהייתי עייפה ורעבה ונתתי לשניהם להטריף אותי), ואמרתי לבן השלוש את המשפט שופע האינטליגנציה הבא: "אם אתה לא יכול להרגע, אז תלך לחדר ותמשיך לבכות שם". נכון גאוני? כנראה שגם הרמתי את הקול. אחר כך הוא אמר לחתולה: "תיכנסי לחדר!" אחר כך התקשרתי לבנזוגי ובכיתי לו בטלפון שעה. איך אני, שלא מאמינה בעונשים, שלא חושבת שזה עוזר לכניס ילד לחדר, שולחת אותו לשם כי אין לי כוחות להתמודד עם הבכי הזה? איזו מין אמא אני?
אז ברור לי שזו האמא שאני לא רוצה להיות. ושבמידה מסוימת זו האמא שקל יותר להיות, כי יותר קל לשלוח אותו לחדר מלהתמודד עם זה. ואני מנסה בכל יום להיות קצת יותר האמא שאני כן רוצה להיות. יש ימים שאני מצליחה יותר ויש ימים שאני מצליחה פחות. עוד לא הצלחתי ליישם אפילו פעם אחת את טכניקת הנשימה שמציעה לי [po]אמא לביאה[/po] בדף שפתחתי. אבל בכל פעם שאני נזכרת בזה, אני יודעת שיום אחד אצליח לנסות. ויום אחד זה גם יעבוד.

מה שאני מנסה לומר, הוא שתמשיכי לטפח, בשלב זה, את הרצון להשתפר. וכפי שכתבה לך [po]ורד לב[/po], תנסי לשנות משהו אחד קטן. בסוף זה יצליח.

הגינה הייתה רק דוגמה קטנה. לא חייבים דווקא את זה.

לגבי מה שהוא העלה- אלו נושאים "כבדים" לשיחה משמעותית, ששווה להתחיל. כי באמת אפעם אין מספיק זמן.
אני מוצאת שלפעמים שווה לשחרר קצת את עניין [b]מטלות הבית[/b] בשביל לעשות [b]שלום בית[/b] וזה אכן תהליך ארוך ש...צריך להתחיל איפושהו והנה התחלתם :-)

תודה על התגובות.
תולעת חיים - תודה. אשמח אם תשתפי בתחושות שלך.
אפרסקים - תודה על ההפנייה. (אקרא את הדף בהמשך היום)
פריחה - שאלת שאלה לא קלה... האם אני אדם סבלני? לא כל-כך....
את האמת - הגינה האורגנית היא יותר תחביב של האיש, אני אחראית על גינת הפרחים והעציצים.

שאלתי את האיש מה הוא מרגיש. היכן ההחצמה מבחינתו.
הוא ענה שיש כל-כך הרבה מטלות לעשות בבית (ניקיונות/בישולים/כביסה/לסדר את הבאלגן) ושאנחנו עסוקים בלהספיק לעשות את זה ולכן לא נהנים (ולא מוצאים זמן) ממשחק עם הילדים, טיולים וכו'.
עוד הוא אמר שקשה כל פעם "להסחב" עם תינוק/ת ביד ועד שהם גדלים ונהיים עצמאיים (פחות או יותר) יש עוד לידה...

מהרהרת יקרה,
אולי יעניין אותך לקרוא את [po]תהליך החלמה משפחתי[/po].
@}

מהרהרת...כל כך מזדהה איתך...

האם פעם היית אדם סבלני?
בכל מקרה יש דרכים להשתפר ולעבוד על עצמך.
הגינה לא מעניינת אותם? אותך היא מעניינת? תגידי את האמת ורק את האמת;-)

סיפור נחמד על מפגשים:
לפני שנתיים בערך כשצליל הייתה בת חודשיים או שלוש, החלטתי ללכת למפגש של באופן טבעי בפארק הירדן.
וגם לי היו חששות כאלו, שאני לא אתאים, בטח כולן שם כאלו טבעיות ואורגניות, ולצליל יש חיטולים חד פעמיים....
אבל שהגעתי הייתה לי הפתעה.
חוץ מקובץ אנשים מצומצם, שהיו כמובן "אושיות האתר" רוב האנשים היו אנשים רגילים כמוני וכמוך, ואני חייבת לציין שאנשים נחמדים מאוד.
וגם יצא שבגלל שצליל הייתה כלכך צעירה אז כולם התייחסו אלי כאל ה"אמא המיוחדת" שהביאה את התינוקת הממש קטנה למפגש בטבע ועוד במנשא. (כמובן שנתקפתי קנאה כשראיתי מנשאים "שבטיים" יותר משלי).

[u]זה נשמע כאילו שאמרתי ש"אושיות האתר" הם לא אנשים רגילים ונפלאים? אז הם כן, הם אנשים נפלאים, וגם אנשים כמוני וכמוך[/u]

[u]יש את היכולת לשנות את התפיסות המוטעות שלנו[/u]
אני יודעת שיש לי את היכולת לשנות אבל אני לא מצליחה!
יש לך רעיונות איך מתחילים?


[u]שאת אמא מודעת[/u]
האיש שלי חושב בדיוק כמוך. אממה, אני מבקרת ושופטת את עצמי כל הזמן.
רק שתביני את האבסורד - אני לא הגעתי אף פעם למפגשים-טיולים-סופ"ש של "באופן" רק בגלל הפחד
שאהיה כל-כך לא מתאימה, שיחשבו שאני אמא חסרת סבלנות.

כי כזאת אני בזמן האחרון. הסבלנות שלי עזבה את הבניין.
בתאוריה אני אמא מצויינת... אני יודעת לתת עצות לאחרים איך מתמודדים בסיטואציות קשות ואיך לדבר לילדים
שיקשיבו ולהקשיב לילדים שידברו.
במציאות - זה לא תמיד מצליח לי ואז אני מאוכזבת מעצמי.

בחיי שנראה כאילו אני כתבתי את זה.....

נראה לך שיש אמא, או אבא שרק זורמים להם בסזבבה כל היום? לא מתבאסים מכלום? לא כועסים? לא מתרגזים? לא צורחים? לא עושים את מה שאמרנו שלא נעשה, כי עשו לנו?
איפה את חיה? אין חיה כזו! ותראו לי אם יש :-D

הרבה פעמים אני נוכחת שלאנשים יש אימג' על איך זה אצל אחרים וזה מזין אצלם את רגשות האשם, או מניע אותם, או יוצר אותם וכו'.
בעיניי זו בחירה בדרך הסתכלות על החיים בכלל ועל היומיומי בפרט.

לכולנו- גם לך וגם לי- יש את היכולת לשנות את התפיסות המוטעות שלנו על איך זה צריך להיות ועל איך זה אצל אחרים לעומת אצלי. כי אם מתקרבים טוב טוב (וזה לא פשוט תמיד) מגלים שהדשא של השכן לא ממש ירוק יותר.... |מתנה|

ההרגשה בהחלט מוכרת.
גם אני דמיינתי שאני אהיה אמא מיוחדת כזאת ורוחנית וטבעית, שלא מתעצבנת והכל מתנהל בשלווה של מנזר טיבטי....
ושנצא להמון טיולים בטבע, ונעשה ביחד פעילויות יצירה ונגדל ביחד גינה ועוד כל מיני חלומות...

אבל במציאות זה לא זה.

אבל אני יכולה להבטיח לך שאת אמא מעולה ואני אומרת את זה בוודאות אפילו בלי להכיר אותך.

איך אני יודעת?
עצם זה שזה מפריע לך זה אומר שאת אמא מודעת!
ולדעתי מכל סוגי ההורים בעולם הכי טובים הם ההורים המודעים.
אפילו אם אנחנו לא מצליחים לעשות הכל איך שהיינו רוצים, המודעות היא המתנה הכי גדולה שאפשר להעניק לילדים שלנו.

[u]ולהודות על כל הטוב[/u]
חזרתי משיעור יוגה עכשיו, ישבתי באוטו וחשבתי לעצמי - "על מה את מתלוננת? תראי איזה משפחה הקמת!"
(אני צריכה חיזוקים...)

בנתיים שכחתי לכתוב על תחושת ההחמצה שלי -
הייתי רוצה להיות אמא שלווה, בטוחה בדרכה, עיקבית בתגובותיה.
אני לא חושבת שאני רחוקה מזה אבל בהחלט מרגישה שחסרה לי שלווה פנימית.
ובגלל זה אני מרגישה החמצה בהורות שלי. שזה קצת שונה ממה שדמיינתי שאהיה.

את לא לבד!
תורידי ציפיות,אומרים שהן טובות רק לכריות :-)
תזרמי עם מה שיש לך עכשיו ונסי למצוא נקודות של אור בכל יום שעובר,
אפשר לעשות תרגיל לפני השינה ולהודות על כל הטוב שהיה היום,פתאום מגלים דברים קטנים אבל משמעותיים.

ורד - תודה על דברייך.
[u]למשל בוגר/קורס פרמקלצ'ר[/u] את יודעת כמה זמן שהאיש מתכנן לעשות קורס כזה? שנה לפחות.
כל פעם אנחנו מקבלים מטליה מכתב ויודעים ששוב לא נמצא את הזמן להשקיע בלמידה של משהו
שמעניין אותנו...
האיש התחיל להקים גינה. רכש זרעים אורגניים, הפך את האדמה, תקע בזנטים, קרא וחקר את הנושא.
המלפפונים (יותר נכון - השניים שגדלו) היו בלתי אכילים בעליל. העגבניות מניבות יבול מרשים ביותר אך די חסר טעם.

הגינה בהחלט מעניינת אותם - לחמש דקות בערך.

יש לנו שלושה ילדים - 5, 3 , 10 חודשים. (ואני שומעת אותם חוזרים מטיול בוכים....)

אולי כדאי להתחיל במשהו אחד, קטן יחסית. הרבה פעמים כשמתחילים בתנועה היא גוררת אחריה עוד...
אולי תתחילי בלספר על ילדייך? גילאים, למשל?
רעיון- האביב קורה עכשיו וזה זמן מעולה לארגן גינה. אולי זה פרוייקט שיעניין את ילדייף להשתתף בו?
אם את לא יכולה בעצמך, אפשר להזמין מישהו שעוסק בנושא (למשל בוגר/קורס פרמקלצ'ר) ולהשתתף איתו/ה יחדיו בעשייה.
אם גם זה גדול עליכם אפשר להתחיל בהכנת אדניות של געבניות, עגבניות שרי, פלפלים בכל מיני צבעים וכו'.
רעיון {@

אז איך הייתי רוצה שהחיים שלי יראו?
שהילדים שלי יהיו יותר עצמאיים, יעזרו לי בבית, שאני אלמד לא להתעצבן כל-כך מהר, שאני אמצא את הסבלנות האימהית שנמצאת עמוק אצלי
ורק מחכה שאחשוף אותה...
שיהיה לנו זמן לעסוק בדברים שמעניינים אותנו (גינה אורגנית, מיחזור) ולא נתעסק רק בעבודות הבית.

לא ככה דמיינתי את ההורות שלי.
התחושה שלי היא שאני מנסה לשרוד כל יום - להעביר את היום בשלום.
האיש חוזר מאוחר מהעבודה ויוצא לו להיות איתם אולי 3 שעות. כשהוא מגיע אני זורקת לעברו ילד אחד או שניים כי לי כבר אין כוח.
כשאני קוראת כאן אני מדמיינת לי איך בבתים של אנשים אחרים הכל כל-כך זורם ונעים.
תגידו לי שאני לא לבד!