רק רציתי לומר שהדף הזה, למרות שהוא יחסית קצר, לימד אותי המון. תודה!

(שורשים אחרי מתקפת כאפות ושריטות )

[u]ציור יפה של עולל ממולל[/u]
נהיית לי צמרמורת רק מלראות את זה... :-P
אני מנסה לפעמים לכסות רק את הפטמה באצבע כדי שהיא תוכל להמשיך ללטף ולצ'פח את שאר האיזור להנאתה, אבל לפעמים היא פשוט מזיזה לי את היד.... המגע הזה מחרפן אותי.

ואני הצלחתי סוף סוף לגמול את הבוציק ממוללות יתר, אחרי מאבק של חצי שנה-
אתה מדגדג אותי ולא נעים לי.
"למה לא נעים?"
"בוא ואדגדג אותך בחזרה, ותגיד לי אם אתה רוצה שאמשיך..."

ציור יפה של עולל ממולל
http://www.simonamostrato.it/dolcezzaHimba.html

_היא מתוסכלת כי היא לא מקבלת דברים שהיא צריכה כרגע. היא לא מבקשת סתם. היא לא יודעת מה זה לבקש סתם! זו גישה נוצרית בכלל, שיצר האדם רע מנעוריו. היא לא מורדת, היא פשוט לא מבינה למה לא נותנים לה לגעת בדברים שאחרים נוגעים בהם. למה היא לא יכולה לבדוק ולהתעניין בתוכן הארונות, לטבול דברים, להעביר מכוס לכוס, ללכת לאן שמעניין אותה בלי שיקחו אותה למקום אחר, וכו' וכו'
נסי לראות את העולם דרך העיניים שלה ולסמוך עליה. היא ילדה טובה, סקרנית ולומדת. איזה כיף!!_

|Y|

[u]עזבי אותך מאבולוציה, ניצן. זה סתם הורס את כל הכיף..[/u]
אבל.. אבל.. אבולוציה זה כיף! :-P
:-)

[u]תקום האמא שלא חשה את האהבה הייחודית למבט הזה בילד שלך מהזווית הזאת בדיוק: קצת מעל הראש, מעל המצח ומעל העיניים, רואה את השפתיים עושות תנועות קצובות, את העיניים והגבות מתרוממות אלייך... תקום האמא שלא התמלא הלב ברגע הזה...[/u]
חשבתי שזו רק אני...
(עזבי אותך מאבולוציה, ניצן. זה סתם הורס את כל הכיף...)

[u]ניצן, מן איפה הידע הרב?[/u]
מהאוניברסיטה של החיים ושל הגוף שלי. (ספציפית את תיאוריית הורמון האהבה שמעתי מפי מישל אודן עצמו בכנס שהוא דיבר בו לפני כשנתיים, דיבורים "אנתרופולוגיים" אני מרגישה בגוף, אין לי יותר טוב מזה... אלא שאף אחד לא חייב להאמין לגוף שלי חוץ ממני... :-P) טוב, גם קראתי איזה ספר או שניים, הייתי בכמה הרצאות, ולמדתי שניים שלושה דברים באקדמיה ;-)
אז מה?

[u]דווקא עכשיו ( גיל המרד, התסכול, ה"לא" העקשני), זה כלכך חשובבבבב![/u]
בחיאת, צאי מההגדרות האלה... ;-) היא אומרת "לא" כי היא גילתה שהיא יכולה וזה גילוי נפלא ורב עוצמה! אז כרגע היא משתמשת בפלא החדש הזה יותר מדי, ואם לא תתרגשי מזה ולא תייחסי לזה יותר ממה שזה, תראי הפחתה מהירה עד כמעט דעיכה... אצלי כל "לא!!" נתקל ב"לא צריך.." וזהו. לא זה לא. לא בכוח. נורא חשוב שהיא תדע שמכבדים את הלאו שלה! סביר שכשהיא תפנים את זה, היא תפסיק להשתמש בו כל כך הרבה.

היא מתוסכלת כי היא לא מקבלת דברים שהיא צריכה כרגע. היא לא מבקשת סתם. היא לא יודעת [b]מה זה לבקש סתם![/b] זו גישה נוצרית בכלל, שיצר האדם רע מנעוריו. היא לא מורדת, היא פשוט לא מבינה למה לא נותנים לה לגעת בדברים שאחרים נוגעים בהם. למה היא לא יכולה לבדוק ולהתעניין בתוכן הארונות, לטבול דברים, להעביר מכוס לכוס, ללכת לאן שמעניין אותה בלי שיקחו אותה למקום אחר, וכו' וכו'

נסי לראות את העולם דרך העיניים שלה ולסמוך עליה. היא ילדה טובה, סקרנית ולומדת. איזה כיף!!

[u]מדהים איך שינוי בגישה שלי הביא להטבה והקלה כל כך גדולה בהנקה![/u]
כיף לשמוע {@

מדהים איך שינוי בגישה שלי הביא להטבה והקלה כל כך גדולה בהנקה!
גמני מנסה להניק בריכוז ולא תוך כדי וזה עוזר.בעצם קצת זילזלתי בהנקה הזו כי זה כבר לא אמור להיות ממש אוכל בגיל הזה ופיספסתי את הערך הרגשי של הרגעים האלו.
דווקא עכשיו ( גיל המרד, התסכול, ה"לא" העקשני), זה כלכך חשובבבבב!
ניצן, מן איפה הידע הרב? רוצה עוד! תביאי תביאי!

[u]אני פשוט מנשקת את היד הממוללת[/u]
גמני. |L| {@

[po]ניצן אמ[/po], איזה תיאור יפה....
גם אצלי היונקת (בת שנה) "מחפשת תחנות" בציצי השני. לפעמים מפריע לי ולפעמים לא. אם מפריע, אני פשוט מנשקת את היד הממוללת - 2 ציפורים במכה אחת - ההצקה מפסיקה ואני נהנית מהנשיקה.

[u]ההבנה הזו לא עוזרת לי לאפשר לה למולל לי את הציץ השני תוך כדי יניקה.[/u]
גם אני מתעבת את זה, וגמרתי אומר בליבי למנוע את זה מה-get go. ובאמת היא לא ממוללת לי, אבל אני חייבת להגיד לך, שאפילו עכשיו, בת שנה ותשע, חצי ישנה, היד שלה מבלי משים מטיילת מתחת לחולצה ומנסה למולל.

עכשיו, [b]פה[/b] בפירוש בפירוש בפירוש זו התנהגות שיש לה הסבר אבולוציוני פשוט וברור!
אני קוראת לזה "הכפתור של הווליום"... הם בפירוש ממוללים כדי לעודד שחרור אוקסיטוצין ובכך להגביר את זרימת החלב. זה שכולם עושים את זה אומר שיש פה משהו שמעודד שרידות של המין האנושי! זה אומר שההתנהגות הזאת בפירוש שרדה על פני מי שלא עשה את זה! אל תגידי לי שזה לא עוזר לך להבין שזה בכלל לא מחושב, ובכלל לא מכוון להציק לך, או להסתקרן או כל "הסבר" אחר. היא לא שולטת בזה בכלל, זה פיזיולוגי לחלוטין, ו{{}}[b]כמעט כולם[/b] עושים את זה. זה לא שהתינוק הבא שלך לא יעשה. בסבירות גבוהה ביותר זה יקרה שוב ושוב ושוב.

בקשר לתשומת לב ישירה על פני גלישה, גם זה בהחלט מעודד זרימת חלב. אוקסיטוצין מכונה על ידי ד"ר מישל אודן "הורמון האהבה" ולא בכדי. בין היתר הוא משתתף מרכזי באורגזמות, בלידה, באכילה חברתית, ובהנקה. תקום האמא שלא חשה את האהבה הייחודית למבט הזה בילד שלך מהזווית הזאת בדיוק: קצת מעל הראש, מעל המצח ומעל העיניים, רואה את השפתיים עושות תנועות קצובות, את העיניים והגבות מתרוממות אלייך... תקום האמא שלא התמלא הלב ברגע הזה... וזה אבולוציוני. אבולוציוני! זה קצת ביצה ותרנגולת, כן? כי מצד אחד האוקסיטוצין מעודד את ייצור החלב ואת תחושת האהבה והקשר, ומצד שני, תחושת האהבה והאינטימיות הזאת עם הילד מעודדת את ייצור החלב.. :-) אז כן, אני לא בטוחה אם זה בהכרח נועד כדי למשוך את תשומת הלב, אבל אם כן, זה מהונדס בצורה משובחת ביותר...

[u]שאם היא מרוכזת במבט אל העיניים שלי היא נוגעת פחות[/u] החיטוט הזה בפנים באמת לא נעים, היא מחטטת לי בין השיניים! ובהתאמה מושלמת למה שכתבת מעלי אני מקבלת את זה כנסיון שלה לגרום לי [b]להתרכז בה[/b], ולא רק להניק "על הדרך" בתור תרוץ לישיבה מול המחשב...

הרי אנחנו גם כאלה. נושכים את העט. מסלסלים תלתלים.מחטטים באף ברמזור...ורוצים שיעשו לנו נעים בגב...
ההבנה הזו לא עוזרת לי לאפשר לה למולל לי את הציץ השני תוך כדי יניקה. יש מגע מעצבן. לא הייתי מתנגדת אם היא הייתה מלטפת לי את הבטן (הרכה והמשתפלת) בלטיפות קצובות, זה לא דומה לנסיונות שלה לקלף לי נקודות חן!!!
שמתי לב שאם היא מרוכזת במבט אל העיניים שלי היא נוגעת פחות. אז אני מספרת סיפורים ומדקלמת וזה גם כיף ככה לצלול לתוך העיניים שלה.ממש נהיה זמן איכות. תודה לכל המגיבות. נעים כאן!

ניצן, האמת שהכיוונים שהעלת הם מאוד מעניינים ומרחיקי לכת עם זאת התחושה שלי שהם דוחפים אצבעות לאזניים ולאף וכו' (אלי זה היה משיכת השיער בבתי השחי) כסקרנות נטו. משהו כמו "הי הנה חור, בואו נראה אם האצבע נכנסת אליו", החיפושית שלי נהגה לדחוף ידיים להרבה חורים תמוהים ודי מהר לימדתי אותה שבחורים תמוהים עלולים לגור יצורים שבכלל לא אוהבים שדוחפים להם. אני זוכרת שלא הרשיתי לה לדחוף לי ידיים לעיניים, לפה ולאף והייתי מנתבת באלגנטיות את האצבעות הסקרניות שלה לפופיק שלי (אני כן גוזרת ציפרניים, תמיד...אחרת היתה לי ילדה בלי עור אבל זה כבר לדף אחר). היא למדה מהר מאוד שאני לא אוהבת את זה אבל מה שמעניין זה שלאבא שלה למשל היא עד היום דוחפת ידיים לפה (ואני מתכוונת ידיים-כל כף היד שלא נשטפה כבר שבוע) היא בכלל לא מחכה לשמוע מה הוא חושב בנידון (תפתח את הפה אבא!).

מקסים. המשיכי לעדכן!
@}

[u]מתי מבינים את זה?[/u]
מבינים את זה.. כשמבינים את זה... זה בכלל לא מילולי.
תני לה ת'זמן ואל תכפי את זה, אז זה יבוא ממנה באופן הכי טבעי...
(())
[hr]
אגב, יש לי עוד כמה מחשבות בעניין. מעניין שכמעט כל הילדים שאני מכירה (כולל לא יונקים) עוברים שלב של לחטט לאמא בפנים. למשוך שפתיים, נחיריים, לדחוף אצבעות לאף ולעיניים וכו'. מעניין למה זה קורה. האם הם עושים איזה משהו שאמור לעזור להם להתפתח? לעזור לנו בהגיינת הפנים? לגרום לנו להרחיק אותם? או לא להסתכל עליהם?... לא יודעת... כשכל הילדים מתנהגים כאילו הם קיבלו מזכר משותף אני תמיד שואלת את עצמי - מה גורם לזה? האם זה התפתחותי-אבולוציוני? (משמע יש לזה תועלת!) או שמא זה סביבתי-תרבותי? (משמע תגובה לאיזשהו קלקול בהתנהגות שלנו כלקחנים) והנושא של החיטוט בפנים עדיין לא נהיר לי מספיק. אין לי תשובה טובה אינטואיטיבית. אני אשמח לשמוע מחשבות.

מתוך ההתנהגויות שתיארת החיטוט בפנים הכי מציק לי אישית (אני גם לא גוזרת לה ציפורניים אף פעם, אז זה יותר גרוע :-)) אז אני מפסיקה את זה בעדינות רבה, באופן שתיארתי למעלה. אבל ההתפלשות שלה בי לא מפריעה לי ומאד חמודה בעיניי, אז אני לא עושה בקשר אליה כלום ונותנת לה להתבטא. אני ממש לא חווה לא את זה ולא את זה כאלימות כלפיי.
(אגב, באנגלית קוראים לשני טיפוסי היונקים (המתכרבל והמתפלש) snuggler ו wriggler. חמוד בעיניי. וגם מבהיר שזה ממש טיפוס התנהגות גופנית.)

מה שאני מנסה להגיד זה שה"גבול" הזה הוא מאאאאאד עדין. וכמו שצריך מאד מאד להזהר עם אמירות וטיעונים נוסח "חשוב שלאמא יהיה טוב והיא תהיה רגועה!" כי הם עשויים להכשיר גם הזנחה והתעללות בשם ה"רוגע" (אני תמיד מדמיינת אמא מאאד רגועה, יושבת עם רולים, מקבלת מניקור וקוראת מגזין שעות ביום ותינוק זנוח בבית...)
אז כך צריך מאד מאד להזהר גם עם טיעונים נוסח "אני שומרת על הגבולות האישיים שלי ולא עושה מה שלא נעים לי" כי הם עשויים להכשיר גם פרזיטיות, הרעבה, הזנחה ועוד זוועות...

כלומר, בשני המקרים אני חושבת, יוצאים מנקודת הנחה שאמא עושה דברים "על חשבון" עצמה ומקריבה את עצמה על מזבח ההורות. אני חושבת שהדברים היחידים שהתקרבנות מלמדת זה חוסר כבוד לאמא או התקרבנות של הילד בהמשך. אם אמא שלי לא מכבדת את עצמה מספיק, למה שאני אכבד אותה? למה שאני אכבד את עצמי?
במקום הזה, הטיעונים האלה מקבלים תוקף חשוב. במקומות אחרים, לא.

ניסיתי כמה דברים וזה משתפר. קודם כל מרגישה שלא צריכה להתנצל על כך שכשלא נעים לי אני מנתקת אותה. והכל כבר יותר קל. וגם מנסה ומצליחה לעבוד על הכעס. אני משתדלת לא להתרגז. מפסיקה אותה בלי לשדר דחייה. זה כל כך פשוט בלי עצבים! דואגת מיד לחבק לנשק ולהסביר בנחת.
מרתק ממש העניין של חיפוש הגבולות. אפה אני נגמרת והגמד מתחיל. מתי מבינים את זה?
אני גם חושבת המון על הצורך בקונטרה לרגליים. זה היה משגע אותי ופתאום הבנתי שהילדה פועלת סה"כ מתוך סקרנות חושית. איזה כיף לנו שהיא כזו בודקת מנסה חוקרת!

_אני פעם ראיתי גורילה נותנת כאפה לגור שהשתובב מדי...
הייתי לומדת מגורילות בזהירות._
כן. מזל שלא אמרתי "וצריך לעשות תמיד תמיד כל מה שגורילות עושות בלי שום שיקול דעת" :-P :-D

[u]ועוד משהו: אף פעם לא ראיתי גורילה מחייכת- הן באמת מחייכות? (שואלת ברצינות)[/u]
לא יצא לי לראות. בכל זאת, גן חיות. (יש לי יחסי אהבה שנאה עם המוסד)
מצד שני היום ראיתי אחת מקיאה ואוכלת את הקיא איזה 8 פעמים ברציפות, המסכנה.
וראיתי פעוט כמעט "גמול" עושה מניפולציות על אמא שלו.. חנדעלך והכל... כשהיא פשוט יושבת (כורעת!!) עם זרועות פתוחות כשהיא מסכימה להניק, ויושבת "סגור" ולא נגיש כשהיא מסרבת.

אחת הגישות טוענת כי תינוקות בגיל הזה בכלל לא מבינים את גבולות הגוף ואת נתפשת בעיניה כחלק מהגוף שלך. היא בעצם לא יודעת איפה היא מתחילה ואיפה את נגמרת (או שאומרים את זה להפך?) חלק מהמכות האלו הן בעצם סוג של חיפוש של אותו הגבול הפיזי. השאר בעצם זה מה שניצן כתבה... ככה את בעצם תוכלי ללמד אותה את מה שהיא מבקשת ללמוד בהתנסות הזו.

אני פעם ראיתי גורילה נותנת כאפה לגור שהשתובב מדי...
הייתי לומדת מגורילות בזהירות.
ועוד משהו: אף פעם לא ראיתי גורילה מחייכת- הן באמת מחייכות? (שואלת ברצינות)

יש פה כמה גישות ואפשר לשלב בין כמה מהן אולי.

לי הכי עזר "לחשוב גורילה".
ראיתי גורילות מניקות פעוטות (אמנם בגן חיות, אבל זה ממש שבט קטן עם אמהות מניקות פעוטות בני חמש... אנחנו מבקרים אותם כל כמה שבועות...) ולמדתי מזה משהו חשוב.
אם לאמא גורילה לא נוח או לא נעים, היא פשוט מרחיקה את הפעוט המצחק. בענייניות, בלי רגשות אשם ובלי מילים (והתינוקות שלנו מבינים יופי שלא נעים לך, גם אם את לא חוזרת כל הזמן על "לא נעים לאמא!")

אם הילדון לא נרגע, על אף הניתוק הרגעי היא מתרחקת ממנו ממש. קמה והולכת. אם נרגע, מקרבת. שוב, הכל ענייני. אם נפגע או נעלב, מחייכת, מקרבת, מניקה. אין כעס, יש ילד קצת עצוב, מה יותר טוב מאמא מאירה פנים ומניקה באהבה?
אני הייתי בפירוש מאירה פנים לילדתי כשחזרתי להניק אותה אחרי קטע כזה. אין פה פגיעה אישית בי, אין מה להעלב, או לחנך. זה פשוט מאד. לא נוח לי, מציק לי, אז לא וזהו. מדהים כמה מהר זה נתפש. [b]בלי כעס, בלי חינוכיות, בלי לייחס לזה יותר ממה שזה[/b]. ענייני ופשוט.
אני חושבת שבין היתר בגלל שאין להם מול מי להתגושש על האדמה בכפר אז חלק מהצרכים הפיזיים הגוריים שלהם מופנים אלינו. עד היום הקטנה שלי (שנה ותשע) צריכה "קונטרה" לרגליים כשהיא יונקת, היא צריכה ליישר אותן כנגד משהו. אילולא הבנתי את זה כצורך פיזי שלה הייתי עלולה אפילו להתרגז... ;-)

אם קשה להעביר את כל המסרים האלה רק פיזית, אפשר גם לומר ממש במילים רכות ובפנים אוהבות שאת אוהבת אותה, ואוהבת להניק אותה, וכשלא נעים לך בגוף את לא מניקה. לא "כשאת עושה ככה וככה את נענשת באי הנקה" בכעס חו"ח! אלא "כשלאמא לא טוב ולא נעים בגוף היא מפסיקה את זה." אני חושבת שזה מסר טוב באופן כללי, לא?

ברור לי שהיא לא אלימה אלא רק צוחקת. הרי היא לא מנסה לפגוע בי ורק מחפשת להשתעשע, ולא באמת מבינה. באיזה גיל מתחילים להבין ש"אל תכה זה לא נאה"?
גם לא עוזר הקטע שאני "בוכה" בכאילו. היא "מצטערת"ואז היא מיד מכה שוב.
הרעיון שגם מכה היא סוג של חיפוש מגע- מקסים. זה גורם לי לחשוב טוב על המושג "אלימות". תודה. ממש הארה חשובה!

אני הייתי עושה הפסקה יותר ארוכה.
[u]אבל איכשהוא בהנקה זה הכי מפריע לי כי אני לא רוצה להפסיק, וזה חשוב לי ...[/u]
אולי בגלל זה? היא מרגישה שהיא יכולה יותר?

ראי גם [po]כשההנקה מעיקה[/po]

גם לתינוקת שלי היו מנהגים דומים- היא צבתה אותי, משכה בשיערי ושרטה תוך כדי ההנקה. מאד עזרה לי ההבנה העמוקה שהיא לא אלימה בשום אופן- היא פשוט מתנסה: במגע ובתקשורת אתי. הייתי לוקחת את היד השורטת, מרחיקה אותה ומנשקת אותה- בדרך כלל זה עזר. אם היא עדיין רצתה לשרוט או למשוך בשיער- הייתי מפסיקה להניק (באותם רגעים היא לא הייתה מרוכזת בהנקה בלאו הכי), מחבקת ומלטפת אותה, מציעה לה צעצוע שאפשר "להתעלל" בו ומניקה אותה כשהיא יותר שלווה.
היום ה"תופעה" נעלמה לגמרי וזה קרה די מהר. כמובן שזה רק הניסיון שלי, אך אני מקווה שהוא יוכל להיות לך לעזר.
המשך הנקה נעימה לשתיכן.

רוצה לשתף בקושי. הגמד כבר בת שנה וחצי, יונקת לבקשתה או לבקשתי. סוג של מוצץ וצומי והרגעה וכו'. מאוד חשוב לי להמשיך עם ההנקה אבל הקטנה בועטת, לא מפסיקה לזוז, מורידה כאפות לפנים, דוחפת אצבעות לאף. אני צועקת ,"אייי" ומנתקת. היא מתגלגלת בצחוק. היא מבקשת לחזור ואני, יש לי סיסמא: " מי שמרביץ -אין לו ציץ!". בקיצור , זה לא עוזר וגם אחרי הפסקה של כמה דקות הנקה, היא מיד חוזרת לסורה.וצוחקת.היא בכלל לא מבינה שכואב לי! שוב כאפות לפנים, ואני מסבירה בפרוט ובאדיבות שזה לא נעים לי ואי אפשר ככה. היא מביטה בעיני עגל ומורידה עוד כאפה בשמחה. התגובות שלי מצחיקות אותה. אז להתעלם? אבל אני חייבת להגיב הרי זה לא ח י נ ו כ י...
היא כזו גם בתחומי משמעת וגבולות אחרים, אבל איכשהוא בהנקה זה הכי מפריע לי כי אני לא רוצה להפסיק, וזה חשוב לי ...