על ידי ללי_באדולינה* » 13 אוגוסט 2008, 07:35
איתמר פלא נולד בשדה ביום שישי 1.8.08 בחמש אחר הצהריים.
יום קיץ עם שמש ורוח מלטפת בשעת חסד של לקראת שבת.
יום שישי בערך שש בבוקר. קמה לעשות פיפי ומים זורמים לי על הרגל.
מה זה? יכול להיות שאולי? אולי ???
התרגשות מהולה בפליאה ואני יושבת בשירותים עם חיוך ענק ומתענגת על המחשבה שאולי הלידה שלנו מתחילה. מרגיעה את עצמי שאולי גם לא ובכל מקרה- עוד זמן רב לפנינו והמלאכה מרובה.
ממשיכה לטפטף ןלהתרגש, מתענגת עם עצמי על ההרגשה וכותבת מעט במחברת שמלווה אותי עוד מהחתונה שלנו. אחרי שעתיים בערך נכנסת להתכרבל עם עדו במיטה. הוא מחבק אותי ואני מספרת לו שיכול להיות שזה מתחיל, נראה לי שיורדים לי המים. הוא מתעורר מיד ושואל מה צריך לעשות, נכון להתחיל את האקשן. אני עונה שמה שהכי צריך לעשות עכשיו זה להתחבק חזק ולהיות ביחד.
הגוף שלו מרפה ואנחנו שוכבים מכורבלים במיטה.
אני קמה ומתחילה לארגן את הבית לספונג'ה. יש לי עוד תוכניות גדולות ליום הזה של בישולים ונקיונות. מתקשרת לטובה (המיילדת) ולניקול( הדולה) שתי נשים מופלאות שמלוות אותנו כל ההריון. מספרת שמשהו מתחיל, ירידת מים, בעצם טיפטוף ויש קצת התכווצויות. עוד אין מה להתארגן ולבוא, זו רק ההתחלה. מבטיחה לעדכן.
עדו מתעורר ואנחנו מכינים את ארוחת הבוקר האהובה עלי- יוגורט, פירות קיץ וגרנולה ויושבים בחוץ לאכול. תוך כדי ארוחת הבוקר כבר מרגישה את הצורך לנוע ולנשום דרך ההתכווצויות וקמה לכבודן.
שולחת את עדו לעשות קניות לכל הבישולים שאני מתכננת (כמעט נסעתי בעצמי עד שהוא הסתכל עלי במבט מבודח והודיע שלא נראה לו שכדאי שאני אעשה קניות עכשיו והוא הולך).
שולחת אותו עם הרשימה וממלאה דלי לספונג'ה.
עדו בשובו מוצא אותי על הרצפה, נשענת על הספה בשש ,כריות מתחת לברכיים זזה ומוציאה קולות.
הצירים (שאני ממשיכה בעקשנות להתייחס אליהם רק כהתכווצויות) מתגברים. הוא צוחק עלי שאולי באמת זה זמן טוב בשבילי לעשות קניות, קולט את דלי הספונג'ה המלא ובין רגע שוטף את כל הבית. אני נתקפת בחילה מהריח הנקי שכל כך רציתי.
אני על הריצפה, על השיש, על הכדור. נושמת ונוהמת ועדיין לא מאמינה שזה קורה.
טובה מתקשרת להגיד שאהרון, האיש הטוב שלה שהוא גם רופא, מגיע לאזור שלנו במילא ויעבור כדי לתת לי מנה ראשונה של אנטביוטיקה (נמצא GBS חיובי). עדו יוצא לסדר את הפרגולה והחצר ואני ממשיכה לקבל צירים בתוך הבית הקטן שלנו. עדו נכנס, מוצא אותי נשענת על השיש, שואפת ונושפת. שואל משהו ואני בתגובה מתנפלת על הכיור ומוציאה את ארוחת הבוקר הנפלאה בכמה פרצי קיא חזקים.
העניינים כבר תפסו קצב ואני בעולמות אחרים וממשיכה להרגיע את כולם שאין עדיין מה לבוא, זו רק ההתחלה (איזה עקשנית....). עדו מחליט לבדוק זמנים וכשאהרון מתקשר כדי לקבל הוראות הגעה עדו מספר שיש ציר כל 3 דקות. רגע אחר כך טובה מתקשרת בתדהמה "מה ציר כל 3 דקות?" (היא גרה בנטף, ליד ירושלים ואנחנו ברמות השבים). אני צוחקת ומרגיעה שעוד יש זמן.
אהרון מגיע (בערך ב-12:00) ורוצה להכניס מחט לאנטביוטיקה. אני מקבלת צירים במזרון על הריצפה, על שש ועל הכדור כל הזמן בתנועה. מסמנת לו לחכות רגע.
מנה ראשונה יוצאת לדרך בתוך הווריד שלי ואהרון אומר שטובה ביקשה שיבדוק אותי. מה??? זה ממש לא בתוכנית שלי. לא בא לי. הרי טובה כבר יצאה לכיוון וממילא זו היא רק ההתחלה וייקח עוד זמן. הוא יוצא להתייעץ עם טובה בטלפון והיא מדגישה שהיא רוצה לדעת מה המצב.
טוב, נושמת עמוק, נשחרר ונרשה למה שקורה לקרות. בבדיקה אהרון חש בפתיחה מתקדמת ואומר שזה אולי 7-8 ס"מ. "מה אולי" אני נוהמת "זה אומר שזה יכול להיות גם 2-3 נכון?"
אהרון מרצה אותי בנכון ומסמן לעדו שזו אכן פתיחה מאוד מתקדמת. אני ממשיכה לקבל צירים, מדי פעם קוראת לעדו שיניח ידיים, מתישהו תולשת את המחט מהיד. מדברת עם ניקול ומבקשת ממנה לבוא, היא מקבלת ממני את התחושה שיש עוד זמן ומשיבה שתאכל צהריים, תתקלח ותבוא. קשה לי לומר שאני רוצה שתבוא עכשיו ואני נעצרת לרגע ואומרת לעצמי שזה כנראה בדיוק הקצב ומה שצריך לקרות ושהיא תבוא כשזה יהיה הכי נכון.
אני נכנסת להתקלח וטובה מציעה שאכנס לבריכה שלנו בחוץ. הבריכה שבה ביליתי כל רגע פנוי בהריון.
יוצאת מתוך המערה אל השדה
מחושך לצהרי היום
נכנסת למים.
וואאווו.
כל כך אוהבת מים.איזה אושר. מתמסרת למים, צפה, נושמת, נעה, חושבת, מדברת לעצמי.
מקבלת ציר אחרי ציר ללא הפוגות ונוכחת כל כולי ברגע הזה ממש. אני מרחפת לבדי במים, נוגעת בעולמות גבוהים. הגוף מוביל את התנועה ואני מרפה בתוך המים.
פוקחת עיניים כעבור כמה דקות או שעות (השעה בערך 14:00) ומגלה את טובה וניקול שעומדות מחוץ לבריכה ומביטות בי בעיניים מלאות רגש וחום.
איתמר פלא נולד בשדה ביום שישי 1.8.08 בחמש אחר הצהריים.
יום קיץ עם שמש ורוח מלטפת בשעת חסד של לקראת שבת.
יום שישי בערך שש בבוקר. קמה לעשות פיפי ומים זורמים לי על הרגל.
מה זה? יכול להיות שאולי? אולי ???
התרגשות מהולה בפליאה ואני יושבת בשירותים עם חיוך ענק ומתענגת על המחשבה שאולי הלידה שלנו מתחילה. מרגיעה את עצמי שאולי גם לא ובכל מקרה- עוד זמן רב לפנינו והמלאכה מרובה.
ממשיכה לטפטף ןלהתרגש, מתענגת עם עצמי על ההרגשה וכותבת מעט במחברת שמלווה אותי עוד מהחתונה שלנו. אחרי שעתיים בערך נכנסת להתכרבל עם עדו במיטה. הוא מחבק אותי ואני מספרת לו שיכול להיות שזה מתחיל, נראה לי שיורדים לי המים. הוא מתעורר מיד ושואל מה צריך לעשות, נכון להתחיל את האקשן. אני עונה שמה שהכי צריך לעשות עכשיו זה להתחבק חזק ולהיות ביחד.
הגוף שלו מרפה ואנחנו שוכבים מכורבלים במיטה.
אני קמה ומתחילה לארגן את הבית לספונג'ה. יש לי עוד תוכניות גדולות ליום הזה של בישולים ונקיונות. מתקשרת לטובה (המיילדת) ולניקול( הדולה) שתי נשים מופלאות שמלוות אותנו כל ההריון. מספרת שמשהו מתחיל, ירידת מים, בעצם טיפטוף ויש קצת התכווצויות. עוד אין מה להתארגן ולבוא, זו רק ההתחלה. מבטיחה לעדכן.
עדו מתעורר ואנחנו מכינים את ארוחת הבוקר האהובה עלי- יוגורט, פירות קיץ וגרנולה ויושבים בחוץ לאכול. תוך כדי ארוחת הבוקר כבר מרגישה את הצורך לנוע ולנשום דרך ההתכווצויות וקמה לכבודן.
שולחת את עדו לעשות קניות לכל הבישולים שאני מתכננת (כמעט נסעתי בעצמי עד שהוא הסתכל עלי במבט מבודח והודיע שלא נראה לו שכדאי שאני אעשה קניות עכשיו והוא הולך).
שולחת אותו עם הרשימה וממלאה דלי לספונג'ה.
עדו בשובו מוצא אותי על הרצפה, נשענת על הספה בשש ,כריות מתחת לברכיים זזה ומוציאה קולות.
הצירים (שאני ממשיכה בעקשנות להתייחס אליהם רק כהתכווצויות) מתגברים. הוא צוחק עלי שאולי באמת זה זמן טוב בשבילי לעשות קניות, קולט את דלי הספונג'ה המלא ובין רגע שוטף את כל הבית. אני נתקפת בחילה מהריח הנקי שכל כך רציתי.
אני על הריצפה, על השיש, על הכדור. נושמת ונוהמת ועדיין לא מאמינה שזה קורה.
טובה מתקשרת להגיד שאהרון, האיש הטוב שלה שהוא גם רופא, מגיע לאזור שלנו במילא ויעבור כדי לתת לי מנה ראשונה של אנטביוטיקה (נמצא GBS חיובי). עדו יוצא לסדר את הפרגולה והחצר ואני ממשיכה לקבל צירים בתוך הבית הקטן שלנו. עדו נכנס, מוצא אותי נשענת על השיש, שואפת ונושפת. שואל משהו ואני בתגובה מתנפלת על הכיור ומוציאה את ארוחת הבוקר הנפלאה בכמה פרצי קיא חזקים.
העניינים כבר תפסו קצב ואני בעולמות אחרים וממשיכה להרגיע את כולם שאין עדיין מה לבוא, זו רק ההתחלה (איזה עקשנית....). עדו מחליט לבדוק זמנים וכשאהרון מתקשר כדי לקבל הוראות הגעה עדו מספר שיש ציר כל 3 דקות. רגע אחר כך טובה מתקשרת בתדהמה "מה ציר כל 3 דקות?" (היא גרה בנטף, ליד ירושלים ואנחנו ברמות השבים). אני צוחקת ומרגיעה שעוד יש זמן.
אהרון מגיע (בערך ב-12:00) ורוצה להכניס מחט לאנטביוטיקה. אני מקבלת צירים במזרון על הריצפה, על שש ועל הכדור כל הזמן בתנועה. מסמנת לו לחכות רגע.
מנה ראשונה יוצאת לדרך בתוך הווריד שלי ואהרון אומר שטובה ביקשה שיבדוק אותי. מה??? זה ממש לא בתוכנית שלי. לא בא לי. הרי טובה כבר יצאה לכיוון וממילא זו היא רק ההתחלה וייקח עוד זמן. הוא יוצא להתייעץ עם טובה בטלפון והיא מדגישה שהיא רוצה לדעת מה המצב.
טוב, נושמת עמוק, נשחרר ונרשה למה שקורה לקרות. בבדיקה אהרון חש בפתיחה מתקדמת ואומר שזה אולי 7-8 ס"מ. "מה אולי" אני נוהמת "זה אומר שזה יכול להיות גם 2-3 נכון?"
אהרון מרצה אותי בנכון ומסמן לעדו שזו אכן פתיחה מאוד מתקדמת. אני ממשיכה לקבל צירים, מדי פעם קוראת לעדו שיניח ידיים, מתישהו תולשת את המחט מהיד. מדברת עם ניקול ומבקשת ממנה לבוא, היא מקבלת ממני את התחושה שיש עוד זמן ומשיבה שתאכל צהריים, תתקלח ותבוא. קשה לי לומר שאני רוצה שתבוא עכשיו ואני נעצרת לרגע ואומרת לעצמי שזה כנראה בדיוק הקצב ומה שצריך לקרות ושהיא תבוא כשזה יהיה הכי נכון.
אני נכנסת להתקלח וטובה מציעה שאכנס לבריכה שלנו בחוץ. הבריכה שבה ביליתי כל רגע פנוי בהריון.
יוצאת מתוך המערה אל השדה
מחושך לצהרי היום
נכנסת למים.
וואאווו.
כל כך אוהבת מים.איזה אושר. מתמסרת למים, צפה, נושמת, נעה, חושבת, מדברת לעצמי.
מקבלת ציר אחרי ציר ללא הפוגות ונוכחת כל כולי ברגע הזה ממש. אני מרחפת לבדי במים, נוגעת בעולמות גבוהים. הגוף מוביל את התנועה ואני מרפה בתוך המים.
פוקחת עיניים כעבור כמה דקות או שעות (השעה בערך 14:00) ומגלה את טובה וניקול שעומדות מחוץ לבריכה ומביטות בי בעיניים מלאות רגש וחום.
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות 
משתמשת רשומה לא צריכה לחכות לאישור ההודעות